הסכם הגירושין בין בני הזוג קבע שהאישה תוכל לגור בדירה המשותפת אך אסר עליה להזמין דיירים אחרים. בית המשפט קיבל את תביעת הגרוש נגד האישה ובן זוגה שגרים יחד מזה כ-7 שנים.
השופט ארז שני קיבל לאחרונה תביעה לסילוק יד שהגיש גרוש נגד אשתו לשעבר ובן זוגה. טענת הגרוש כי הנתבעת מפרה את הסכם הגירושין בכך שהיא מאפשרת לבן זוגה לגור בדירה המשותפת (בשכירות מוגנת) התקבלה. בן הזוג חויב לעזוב או להתחיל לשלם לתובע דמי שכירות.
ב-2007 חתמו בני זוג על הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין. הם סיכמו שהאישה תוכל להמשיך לגור בדירה, שבני הזוג התגוררו בה בשכירות מוגנת, יחד עם בתם עד שהילדה תגיע לגיל 24. לאחר מכן הדירה תימכר והצדדים יחלקו את תמורתה ביניהם שווה בשווה. באחד הסעיפים בהסכם התחייבה האישה לא להכניס לדירה דייר או דיירת למגורי קבע.
בתביעה שהגיש הבעל באמצעות עו״ד אבישי אוסטרייכר לפני כשנה הוא סיפר שמזה כ-7 שנים האישה גרה בדירה עם בן זוגה החדש. לדבריו, השניים עשו שינויים ושיפוצים בדירה ללא הסכמתו. הוא תבע את סילוק ידו של בן הזוג מהדירה וכן דמי שכירות ראויים ופיצוי על עוגמת נפש.
לטענת הבעל, מגורי בן הזוג בדירה מנוגדים להסכם. הוא הוסיף כי הנתבעים ניצלו את העובדה שהוא סובל ממגבלות נפשיות וממצוקה כלכלית ועשו בדירה ככל העולה על רוחם.
הנתבעים, שיוצגו על ידי עו״ד שי עקרבי, טענו מנגד כי הם היו רשאים לאפשר לנתבע מגורים בדירה בהיותו ״בן זוג״ של האישה. הם הוסיפו כי גם אם ההסכם הופר לא הוכח שלתובע נגרם נזק כלשהו. עוד לדבריהם, לתובע ולנתבעת זכויות בדירה כדיירים מוגנים וכלל לא בטוח שזכותו של התובע לפירוק השיתוף בעתיד תהיה ברת מימוש.
הנתבעים הוסיפו כי התובע בודד, לא עובד ומצבו הכלכלי רע. לדבריהם, יש לראות בו דייר מוגן שנטש את הדירה ואיבד את זכויותיו ובנסיבות אלה הוא לא זכאי לתבוע את סילוקו של בן הזוג.
עוד לדבריהם, התובע השתהה עם דרישות הסילוק ויש לראות בזמן שחלף הסכמה למגורי הנתבע.
היה להם נוח
אך השופט ארז שני מבית המשפט למשפחה בתל אביב דחה את טענות הנתבעים מכל וכל. הוא הבהיר שכאשר מדובר בנכס משותף נדרשת הסכמה של שני בעלי הנכס למגורי אדם אחר. במקרה זה, הסכם הגירושין אוסר על מגורי צד שלישי במפורש.
השופט דחה את טענת הנתבעים שלפיה התובע ״הסכים״ בשתיקה למצב. בהקשר זה ציין השופט שהתובע אדם מוחלש, הן מבחינה נפשית והן מבחינה כלכלית, והנתבעים עצמם הודו שהם ״חזקים כפל מונים״ ממנו. איש שכזה, קשה לייחס לו ״חוסר הגינות״ בשל עיתוי תביעתו, כתב השופט והוסיף כי ״לנתבעים היה נוח שלא לשאול את הנתבע ולעשות כרצונם״.
עוד לדבריו, טענת הנתבעים כי ממילא לא בטוח שהתובע יוכל לאכוף את פירוק השיתוף לוקה בחוסר תום לב שכן הקושי שעליו הם מצביעים לא מקנה להם את הזכות להפר את ההסכם וליצור הכבדה נוספת בהכנסת דייר נוסף.
בנסיבות אלה קיבל השופט את התביעה וקבע שעל בן הזוג לעזוב את הדירה בתוך 90 יום ואם לא יעשה כן התובע יהיה זכאי לתבוע דמי שימוש ראויים, בנוסף לכל סעד אחר.
הנתבעים חויבו בהוצאות בסך 25,000 שקל.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין