גרושה דרשה לבטל הסכם ממון: ״לא הייתי מרוכזת בגלל תענית אסתר״

האישה טענה עוד שבמועד אישור ההסכם בבית המשפט לא הייתה מודעת למתרחש עקב מצב נפשי קשה ושמדובר בהסכם מקפח שנחתם תחת עושק והטעיה. כל הטענות נמצאו חסרות ביסוס וההסכם יוותר בתוקפו

השופטת אורית בן דור ליבל דחתה לאחרונה תביעה לביטול הסכם ממון שהגישה אישה נגד הגרוש שלה. האישה העלתה כמעט כל טענה אפשרית בקשר להסכם, כולל שהוא נחתם תחת עושק, שהיא לא הבינה על מה חתמה, שהייתה במצוקה נפשית ושתנאיו גרועים באופן קיצוני. השופטת קבעה שהתובעת לא ביססה אף לא אחת מהטענות. 

בני הזוג נישאו ב-1998 ונולדו להם חמישה ילדים. ב-2016 עזבה האישה את הבית והגישה תביעת גירושין אך בסופו של דבר היא משכה את התביעה והשניים חזרו לחיות יחד. באותה שנה נחתם ביניהם הסכם הממון, הוא אושר בבית המשפט למשפחה וניתן לו תוקף של פסק דין. 

בהסכם נקבעה הפרדה רכושית והוסכם בין היתר שרכוש האישה יכלול את הכספים בחשבון הבנק שלה וכן כל הכספים והזכויות הסוציאליות מעבודתה. רכוש הבעל כלל כספים בחשבון הבנק שלו, זכויות סוציאליות, זכויות בחברות וכן שלושה נכסי מקרקעין, כולל דירת המגורים (חרף רישום מחצית הנכס על שם האישה). 

בני הזוג התגרשו ב-2019 והאישה עתרה לביטול ההסכם. היא טענה שמדובר בהסכם מקפח שנחתם בהעדר כשרות משפטית וגמירות דעת. לדבריה, בעוד היא נותרה עם זכויות ששויין 80,000 שקל, שווי זכויות הבעל עומד על כ-10 מיליון שקל. כמו כן לטענתה, היא חתמה על ההסכם כשלא הייתה מרוכזת בדיון בשל תענית אסתר שחלה באותו היום.

היא הוסיפה שהייתה נתונה תחת עושק והטעייה מצד הנתבע. היא ציינה שההסכם נחתם בתקופה בה מצבה הנפשי היה קשה ביותר לאחר שגילתה שהנתבע בוגד בה ובעקבות האלימות שהפעיל כלפיה. לדבריה היא סבלה במהלך שנות הנישואים מאלימות פיזית, נפשית וכלכלית, נשלטה באופן מוחלט על ידי הנתבע ועשתה כרצונו. 

הנתבע התנגד לביטול ההסכם וטען כי לא נפל בו כל פגם. לטענתו, ההסכם משקף את כוונת הצדדים, את התנהלותם הכלכלית הנפרדת משך שנות הנישואים ואת העובדה שהרכוש שהוסכם שיוותר בידיו נרכש על ידיו מכספיו.

לא התלוננה

השופטת אורית בן דור מבית המשפט למשפחה בירושלים הבהירה שביטול הסכם ממון ייעשה רק במקרים נדירים ביותר ונטל ההוכחה על התובעת גבוה במיוחד.

היא קבעה שהתובעת כשלה בהוכחת טענתה לפגם בכשרותה לחתום על ההסכם. 

השופטת כתבה בין היתר שהתובעת לא צירפה ולו בדל של ראיה להוכחת טענותיה החמורות. כך, בין היתר, התובעת הודתה שמעולם לא התלוננה על התנהגותו הנטענת של הנתבע כלפיה בפני גורם כלשהו ומעולם לא שיתפה אף אחד בכך. התובעת גם לא טענה שבעקבות המעשים שהיא מבקשת לייחס לנתבע היא נזקקה לטיפול (רפואי או נפשי) כלשהו.

זאת ועוד, לא הוכח שהתובעת הייתה במצוקה או סבלה מקושי בעת עריכת ההסכם. השופטת הבהירה שבמועד עריכת ההסכם ואישורו תפקדה התובעת בבית ומחוץ לבית ועבדה בתפקיד ניהולי.

עוד כתבה השופטת כי תנאי ההסכם אינם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל לאור ההפרדה הרכושית בה נהגו הצדדים במהלך נישואיהם, רכישת דירת המגורים על ידי משפחת הנתבע, רכישת דירה נוספת מכספי הנתבע שנצברו לפני הנישואים וההסכמה שכל אחד מהצדדים נותר עם הזכויות שנצברו במהלך הנישואים על שמו.

התובעת חויבה בהוצאות בסך 50,000 שקל. 

• ב״כ התובעת: עו"ד יצחק וינד, עו"ד משה פרדס
• ב״כ הנתבע: עו"ד אברהם אטיאס

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין