תעריפי ארנונה שונים לבתים באותו רחוב במבשרת ציון הביאו את בני הזוג להגיש עתירה מנהלית. בית המשפט העליון פסק שעל המועצה להסדיר את אי השוויון.
תושבי מבשרת ציון גילו ב-2014 שבתים אחרים באותו רחוב מחויבים בארנונה בשיעור נמוך יותר. עתירה שהגישו למחוזי בה טענו להפליה נדחתה. לאחרונה התקבל חלקית ערעור שהגישו לעליון. בית המשפט פסק שעל המועצה לדון בעדכון חיובי הארנונה ביחס לנכסים ברחוב מגוריהם של בני הזוג לקראת גיבושו של צו הארנונה לשנת 2019.
בני הזוג גרים בבית צמוד קרקע ברחוב השושנה במבשרת ציון. לפני כארבע שנים הם גילו שתושבי הבתים בתחילת הרחוב מחויבים בארנונה נמוכה יותר ולמעשה רק 27 בתים ברחוב, ובכלל זה הבית שלהם, מחויבים בתעריף גבוה יותר בהשוואה לכלל השכונה.
הם פנו למועצה ודרשו שההפליה תתוקן אך המועצה סירבה. היא הסבירה שההבחנה מעוגנת כדין בצווי הארנונה ומבוססת על טעמים חברתיים שכן בתחילת הרחוב מתגוררים ״זוגות צעירים״ ו-״אוכלוסייה מעוטת יכולת״.
בני הזוג סירבו להשלים עם התוצאה והגישו עתירה בעניין לבית המשפט המחוזי בירושלים בה טענו כי שיעור הארנונה בו הם מחויבים הוא מפלה ובלתי חוקי. הם עתרו להשבת הסכום שנגבה ביתר בעבר, הפסקה מידית של גביית הארנונה העודפת ומתן הוראה למועצה לפנות לשרי האוצר והפנים כדי לתקן את צו הארנונה כך ששיעור הארנונה בו יחויבו כלל הנכסים ברחוב יהיה בהתאם לשיעור המופחת.
ביוני 2017 דחה בית המשפט המחוזי את העתירה. הוא הבהיר שאת הסעד הכספי שביקשו העותרים לא ניתן לתת במסגרת עתירה מינהלית. כמו כן נקבע שגביית הארנונה מבני הזוג נעשתה על יסוד צו ארנונה תקף כך שאין למועצה סמכות לסטות מהקבוע בו.
בערעור שהגישו לבית המשפט העליון טענו בני הזוג שמן הראוי לקבוע שהם זכאים לשלם ארנונה בשיעור מופחת. הם הדגישו כי מעולם לא גרו בשכונה שלהם תושבים הזקוקים לסיוע ולמעשה אין כל הבדל ענייני בין החלקים השונים של הרחוב.
המועצה טענה מנגד כי הבחנות בין נכסים סמוכים לצורך קביעת שיעור הארנונה היא מקובלת ומותרת. היא הוסיפה שההבחנה במקרה זה נטועה בצווי הארנונה מזה שנים רבות וממילא הפתרון למצב אינו הפחתת חיוב הארנונה של המערערים אלא השוואת החיובים של יתר השכונה ״כלפי מעלה״.
ספק שיש הצדקה
השופטת דפנה ברק ארז קיבלה את הערעור חלקית. לדבריה, התשובות שניתנו על ידי המועצה לאורך השנים בכל הנוגע להבחנה בין הבתים ברחוב בו גרים המערערים היו לא סדורות. היא ציינה כי אף אם בעבר הייתה סיבה הגיונית להבחנה בין הבתים, כיום ספק רב שיש לכך הצדקה.
עם זאת לדבריה, המערערים לא הוכיחו שתיקון ההפליה צריך להיות בדרך של הפחתת הארנונה שהם משלמים. השופטת הבהירה שבפני המועצה קיימת האופציה להשוות את החיובים כלפי מעלה ואף לקבוע תעריף חדש לכלל השכונה.
בנסיבות אלה לדבריה, הסעד לו זכאים המערערים צריך להתמקד בחובת המועצה לבחון את צו הארנונה שלה בהקדם.
השופטת סיכמה כי על המועצה לדון בשאלת עדכונם של חיובי הארנונה בהתייחס לנכסים ברחוב מגוריהם של המערערים לקראת גיבושו של צו הארנונה לשנת 2019, ובמידת הצורך לפעול להבאת התיקונים המתאימים לאישור שר האוצר ושר הפנים כמתחייב בדין.
הנשיאה אסתר חיות והשופט ג׳ורג׳ קרא הצטרפו לפסק הדין.
לא ניתן צו להוצאות.
- ב״כ המערערים: עו"ד שמואל ברקוביץ
- ב״כ המשיבה: עו"ד אלי אליאס
עו"ד כנרת שמיר מסיקה
עוסק/ת ב-
חוקתי ומנהלי
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין