בני הזוג נישאו במדינת ניו יורק ב-1976 אך מאז 1989 לא חיו יחד. לאחר מות האיש טענה האישה שהיא זכאית למחצית מעיזבונו. בית המשפט למשפחה דחה את תביעתה ולאחרונה נדחה גם ערעור שהגישה.
בית המשפט המחוזי בחיפה קבע לאחרונה שאזרחית ארה״ב שהייתה נשואה לעורך דין ישראלי במשך כ-13 שנה בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת לא זכאית לרשת אותו. האישה טענה שהנישואים מעולם לא פקעו אך השופטים קבעו שמאז 1989 האיש ״חי כרווק״.
בני הזוג נפגשו במדינת ניו יורק ב-1975 ובשנה שלאחר מכן נישאו. ב-1981 קיבל האיש אזרחות אמריקאית וכעבור מספר שנים שב לישראל. האישה נותרה לגור בארה״ב. ב-1989 ניתן פסק דין של גירושין ביניהם ברפובליקה הדומיניקינית ללא נוכחות האישה ועל סמך ייפוי כוח עליו חתמה לכאורה. בהמשך ניהל האיש מספר מערכות יחסים ונולדו לו שלושה ילדים משלוש נשים שונות.
לאחר מות האיש ב-2018 טענה האישה שהיא זכאית למחצית מהעיזבון מכוח חוק יחסי ממון. היא הכחישה את הגירושין וטענה שלא ידעה עליהם וחתימתה הושגה במרמה. בת זוג אחרת של האיש וילדיו התנגדו לבקשה.
בית המשפט למשפחה קבע על פי חוות הדעת שהוגשו לו כי פסק דין הגירושין תקף. בין היתר נקבע שהאישה לא הוכיחה שייפוי הכוח זויף. עוד נקבע שטענת האישה כי קשר הנישואין לא פקע לא הוכחה וניכר כי גם היא וגם המנוח לא ראו עצמם נשואים זה לזו לאחר שובו של האיש לישראל.
בערעור שהגישה טענה האישה שמאחר שנישאה למנוח במדינת ניו יורק הדין החל על הכרה בנישואיהם ובגירושיהם הוא הדין במדינה זו. דין זה לטענתה אינו מכיר בסמכות לדון בגירושין ללא התייצבות הצדדים.
המשיבים טענו כי נישואי המנוח המערערת היו פיקטיביים ונעשו רק על מנת שיוכל לקבל ויזת עבודה בארה״ב. לדבריהם, ממילא הנישואים פקעו עם מתן פסק הדין לגירושין. ממועד זה לשיטתם המנוח לא ראה עצמו נשוי למערערת, קיים חיי זוגיות חדשים וניתק עמה כל קשר.
לא הציגה שום ראיה
סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, השופט רון סוקול, הבהיר כי בהעדר הסכם בין בני הזוג חל על יחסי הממון ביניהם דין מקום מושבם בשעת עריכת הנישואין.
ואולם, המערערת לא טרחה ולא הציגה שום ראיה לגבי דין יחסי הממון בין בני זוג במדינת ניו יורק ודי היה בכך כדי לדחות את הערעור.
מעבר לכך לדבריו, הוכח שבמשך עשרות שנים בין המערערת למנוח לא היה קשר של שותפות גורל. כך למשל, היא לא ידעה פרטים חשובים על חייו או על מצבו הרפואי ומכריו העידו כי חי כרווק.
השופט קבע שהמערערת והמנוח לא ראו עצמם כנשואים לפחות מהמועד בו עזב את ארצות הברית ושב לישראל. ״בין אם מלכתחילה ביקשו השניים להירשם לנישואים רק על מנת לאפשר למנוח לקבל ויזה ובין אם ביקשו למסד קשר אמיתי, לא יכולה להיות מחלוקת כי קשר נישואים זה בא אל קיצו ב-1989״, כתב.
הוא הוסיף כי גם אם המנוח והמערערת נותרו רשומים כנשואים זו לזה במדינת ניו יורק, לנוכח הקרע ביניהם, אין לראותם כנשואים לצורך עריכת איזון המשאבים ולכן אין למערערת זכויות כלשהן בנכסי המנוח.
המערערת חויבה בהוצאות בסך 20,000 שקל.
השופטים מנחם רניאל וישראלה קראי-גירון הצטרפו לפסק הדין.
לפסק הדין המלא בתיק 37676-05-18
- ב״כ המערערת: עו״ד ל׳ דאב
- ב״כ המשיבים: עו״ד ש׳ ברודיה בן דוד
עו״ד לאה קליין אליאב
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין