אחיינו של בן ממשיך יפנה בית שבנה בנחלה באישור סבתו

האחיין גר בנחלה במושב משנת 2003. בית המשפט קבע כי לא מדובר ברשות בלתי חוזרת וכי אין בסיס לדחיית תביעת הפינוי משיקולי צדק

השופטת ענבל קצב-קורן קיבלה לאחרונה תביעת פינוי שהגיש בן ממשיך נגד אחיינו. האחיין, אשתו וילדיהם גרים בנחלה שקיבל התובע מהוריו, בבית מעץ שהקים לפני כ-20 שנה. טענת האחיין כי יש להגשים את רצון סבתו שהוא יגור בנחלה לצמיתות נדחתה. בפסק הדין נקבע עוד כי האחיין אינו זכאי לפיצויים בגין הפינוי מאחר שלא הוכיח את השקעותיו. 

הוריו המנוחים של התובע מינו אותו כבן ממשיך בנחלה ב-1982.

אביו של התובע הלך לעולמו בשנת 1992, ובשנת 1993 ניתן צו ירושה המכריז על האם כיורשת יחידה של האב. האם הלכה לעולמה ב-2017.

הנתבעים גרים יחד עם ילדיהם במבנה עץ שבנו בנחלה סמוך ל-2003, עוד בתקופת חייה של אם התובע (סבתו של הנתבע). 

בתביעת הפינוי טען התובע כי בשנים 2003-2005 החליט הנתבע על דעת עצמו להקים מבנה בנחלה, ללא היתר או רשות, וללא הסכמת מי מהגורמים המוסמכים. לדבריו, לפני תחילת הבנייה הוא הסביר לנתבע שאסור לו לבנות בנחלה לנוכח מינויו כבן ממשיך.

התובע הדגים כיצד מיקומו של הבית הרעוע של הנתבעים מקשה על השימוש בחלקת המגורים שבנחלתו.

לטענת הנתבעים, סמוך לאחר נישואיהם ב-2003 החלו לבנות בית מגורים מעץ בנחלה. עבודות הבניה בוצעו בהסכמת הסבתא המנוחה ובהתאם לרצונה כי הנתבעים יתגוררו עמה בנחלה.

לטענתם, לאחר התחלת הבניה הביע התובע מחאתו בפני המנוחה ובפניהם, אך המנוחה הבהירה כי רצונה הוא לאפשר להם לבנות בית בנחלה להתגורר בו ולגדל את משפחתם. עוד לטענתם, הרשות לבנות בית מגורים בהשקעה של מאות אלפי שקלים נעשתה לתקופה שאינה מוגבלת בזמן, מתוך כוונה כי יוכלו להתגורר בו לצמיתות.

הם הוסיפו כי במבנה מתגוררת משפחה בת 6 נפשות, בנייתו מותרת לפי התוכנית התקפה החלה על המקרקעין ואושרה, ואין מניעה לסיים את הליך הכשרת הבניה גם כיום.

ידעו על ההתנגדות

השופטת ענבל קצב-קרן מבית המשפט למשפחה בחיפה כתבה כי אין מחלוקת שניתנה לנתבעים רשות על ידי הסבתא לבנות על הקרקע ואולם זו לא הוסדרה בהסכם בכתב ביניהם. כמו כן, לא מדובר ברשות שניתנה בתמורה כספית.

עוד קבעה השופטת כי טענת הנתבעים לפיה המדובר ברשות בלתי חוזרת לא הוכחה. 

זאת ועוד, על אף טענת הנתבעים כי יש "להגשים את רצונה של המנוחה", לא הובאה כל ראיה לרצון זה, כאשר אף צוואת המנוחה משנת 2013 אינה כוללת התייחסות לרשות שניתנה לנתבעים, והנתבע אף אינו נמנה על יורשיה של המנוחה.

בנוסף קבעה הושפטת כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות הענקת סעד מן הצדק או הגנה על אינטרס ההסתמכות של הנתבעים. היא הדגישה כי הנתבעים הודו מפורשות שידעו על התנגדותו של הבן הממשיך בנחלה לבנייה, מהיום הראשון. מכאן, חזקה כי כל השקעה שביצעו בהקמת המבנה נעשתה תוך ידיעה שהרשות עלולה להתבטל.  

השופטת הוסיפה כי המבנה שבנו הנתבעים בנחלה הוא מבנה עץ, וספק אם מלכתחילה  היה מיועד אף בעיניהם להיות מבנה למגורי קבע בו יגדלו את משפחתם.

עוד לדבריה, טענת הנתבעים בדבר האפשרות להסדרת הבנייה, נותרה בגדר אפשרות תיאורטית שלא הוכחה. 

בסופו של דבר הורתה השופטת לנתבעים להתפנות מהנחלה תוך 6 חודשים. 

הנתבעים חויבו בהוצאות בסך 5,000 שקל. 

• ב"כ התובע: עו"ד בר יער
• ב"כ הנתבעים: עו"ד דוד דהאן 

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין