מי שאי פעם ניסה להישפט על דוח חניה יודע שהסיכוי לבטלו נמוך. במקביל, התפקוד היעיל להפליא של פקחים מעלה את החשד כי הם מתוגמלים על כל דוח שלא כדין. מדובר בשילוב בעל פוטנציאל הרסני במיוחד על שלטון החוק.
האיסור לתגמל עובדי ציבור על מתן דוחות חניה הוא ברור, הגיוני וידוע. ואולם, היקף הקנסות שמוטלים מידי יום בחלק לא קטן מהרשויות המקומיות בישראל מוליך למסקנה המתבקשת שהפקחים מתוגמלים בבונוסים על דוחות או שמוטלת עליהם חובה למלא "מכסת דוחות". התוצאה, צפויה: הטלת דוחות חניה במקרים לא מוצדקים או קטנוניים במיוחד המאמללת את האזרחים.
האם בתי המשפט האמיצים מתקנים את העוול? תשכחו מזה. כידוע, עבירות חניה שונות מעבירות פליליות אחרת מאחר שהן מסוג ״אחריות קפידה״. לצורך הרשעה בעבירות אלה אין צורך להוכיח יסוד נפשי (של מודעות או מחשבה פלילית למשל) ודי להוכיח שהנאשם ביצע פיזית את העבירה. המנגנון הדורסני והפוגעני של "אחריות קפידה" מעקר כל עשיית צדק ואף מבזה וממאיס את שלטון החוק בעיני האזרחים.
פניו הנפולות של שלטון החוק
כשמדובר בדוחות חניה, ימי הקראת כתבי האישום בבתי המשפט לעניינים מקומיים הם פניו הנפולות של שלטון החוק. בכל יום כזה מתווספים מאות אזרחים המומים, זועמים ומושפלים שרוחם נשברה בהם.
בימי הקראה אלה מגיעים לבתי המשפט עשרות רבות של אזרחים אמיצים ולוחמניים, שהם קומץ מתוך מאות שקיבלו דוחות לא מוצדקים או קטנוניים ברמה מבעיתה. כמקובל, עשרות אנשים הרשומים לאותה שעה מצטופפים כמו סרדינים מפוחדים באולם בית המשפט, לא יודעים מתי יגיע תורם.
התובע העירוני ומסייעיו מחכים בכניסה, דוחקים ומזהירים את האזרחים המרירים לשלם את הקנס המקורי או שיחויבו בקנס גבוה יותר אם ישפטו. כל זאת, בניסיון להקטין ככל האפשר את מספר המתדיינים הגדול. רבים נופלים שדודים ומסכימים לשלם את הקנס, אף אם לא עוול בכפם.
לאלה שבטוחים בחפותם ומתעקשים להישפט ניתנת הזדמנות להשמיע את דברם. אלא שבמרבית המקרים, אפילו אם יוכיחו באותות ובמופתים כי לא בוצעה כל עבירה או כי לא הייתה בידם כל ברירה, הם יורשעו ויחויבו בקנס מוגדל ובמקרה הטוב בקנס המקורי, ויישלחו לביתם אבלים וחפויי ראש.
מכרה זהב
מדוע מערכת המשפט בוחרת לטפל בעבירות פעוטות אלה לחומרא כבית שמאי ואינה מקלה כבית הלל?
ניתן להצביע על כמה סיבות. ראשית, מחסור בכוח אדם שיפוטי המוביל לחוסר יכולת לקיים משפט צדק לכל אזרח המלין על דוח חניה. שנית, רצון להרתיע אזרחים מלערער על דוחות החניה שקיבלו, לשם שמירת היעילות השיפוטית. בנוסף, דוחות חניה הם ״מכרה זהב״ המאפשר לכסות על המחדלים התחבורתיים והשחיתות שהביאה לצפיפות היתר ברשויות המקומיות.
ועדיין, שורש הרע מהו? האחריות הקפידה שבחוק העונשין. אחריות זו הופכת את היוצרות: במקום שהתביעה תוכיח את יסודות העבירה של הנאשם, הנאשם אשם אוטומטית אלא אם הוכיח כי עשה הכל כדי למנוע את העבירה (ומדובר ברף קשה עד בלתי אפשרי להוכחה).
האחריות הקפידה יוצרת בראש ובראשונה פגיעה חוקתית בכבוד האדם. היא מונעת לחלוטין את זכותו הבסיסית של האזרח להתגונן מפני אשמה המופנית כלפיו (בצדק או שלא בצדק). בנוסף, היא פוגעת פגיעה אנושה וקשה בתחושת הצדק ובמערכת המשפט ושלטון החוק ותורמת ליצירת חברה שאזרחיה חשים שמתנכלים להם. בעבירות מסוג זה מערכת המשפט הופכת כמעט ל״חותמת גומי״ שכן במעט מאוד מקרים האזרח יוצא זכאי.
יעילות מדהימה
ברשויות מקומיות רבות הפקחים להוטים ויעילים בצורה מחשידה ביותר. המציאות הבלתי אפשרית היא שאף אם החנית את רכבך ללא תשלום לדקה אחת – ״בום״, קיבלת דוח. גם אם בטעות נרשם לך דוח בעודך ברכב, הוא לא יבוטל והפקח ישלח אותך אחר כבוד ל"מערכת הצדק" ולאחריות הקפידה המובילה ברוב המקרים להרשעה.
למותר לציין כי פקחי הרשויות המקומיות לא נולדו עם הלהיטות הזו. ניתן להניח שבחלק לא קטן מהרשויות הפקחים מתוגמלים לפי מספר הדוחות שהם נותנים או שמוטלת עליהם מכסת דוחות.
מדובר בתמריץ אסור על פי דין שדינו לפסול את כל דוחות החניה שניתנו בכל הרשויות הללו באופן אוטומטי, ולהעמיד לדין פלילי את הפקחים ואת ראשי והרשויות ושאר האחראים למצב.
האבסורד הוא שבתי המשפט מגנים על הפקחים בחרוף נפש. כך למשל, בית המשפט לעניינים מקומיים בנתניה סירב להורות לעירייה למסור לי תלושי משכורת של הפקחים, ואפילו לא לחקור אותם בעניין הזה.
אני קורא לכל מי שיש בידיו הוכחות ועדויות לתמריצים אסורים שניתנים לפקחי החניה, ובעיקר לפקחי חניה בדימוס, לפנות אלי ולשלוח לי את הראיות כדי לסיים את הפשע הזה אחת ולתמיד.
לסיכום
יש למחוק את המונח אחריות קפידה מספר החוקים ויפה שעה אחת קודם. כמו כן, יש לחקור את נושא הבונוסים והמכסות הניתנים לפקחי החניה בחלק מהערים בארץ כדי שנוכל לשקם את אמון הציבור במערכת החוק והמשפט.
* עו"ד ארז בר-זיו הוא בעל משרד עורכי דין העוסק בתחומי המשפט האזרחי
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין