עיריית גבעתיים דרשה מתושבים החזר על בניית קיר שלא קשור אליהם

העירייה טענה שבנתה קיר בטון בחלקה אחת כדי להציל בעלי דירות בבניינים בחלקה אחרת ממפגע מסוכן של התפוררות קיר תומך. אלא שבית המשפט קבע שהקיר המתפורר לא היה תומך ולא מסוכן

שופטת בית משפט השלום בתל-אביב אפרת בוסני דחתה לאחרונה תביעה שהגישה עיריית גבעתיים נגד בעלי דירות בשני בניינים ברחוב בלוך, במסגרתה ביקשה לחייב אותם לשלם לה כ-380 אלף שקלים עבור הקמת קיר בטון בחלקה סמוכה. בפסק הדין נקבע כי הקיר לא נמצא על החלקה שלהם ובניגוד לטענת העירייה, הבנייה שלו לא הצילה אותם מסכנה כלשהי ולא הייתה קשורה אליהם כלל.

ב-2012 קיר אבן דבש שהיה בנוי על קרקע שבה ממוקמים שני הבניינים (בלוך 21 ובלוך 19) ובניין נוסף (בלוך 21א) החל להתפורר. בעקבות פנייה של דיירים בבניינים סמוכים ביקשה העירייה מבעלי הדירות בארבעה בניינים לבצע עבודות שיקום בטענה שמדובר בקיר תומך שמהווה סכנה ממשית לבניינים שנמצאים במדרון.

לאחר שבעלי הדירות לא נענו החליטה העירייה שלא לתקן את הקיר אלא לבנות בחלקה הסמוכה קיר בטון, ותבעה מבעלי הדירות החזר של העלויות שהגיעו לטענתה לכ-740 אלף שקלים.

חלק מהדיירים שילמו לה אבל בעלי הדירות בבלוך 21 וחצי מבעלי הדירות בבלוך 19 סירבו לשלם, בטענה שהקיר הזה לא נבנה על החלקה שלהם וכלל לא קשור אליהם. ב-2016 העירייה הגישה נגדם תביעה בדרישה לתשלום של כ-380 אלף שקלים.

העירייה טענה בין היתר כי הקיר המתפורר היה קיר תומך שנמצא במקרקעין הפרטיים במיצר שבין שתי חלקות – אחת מהן היא החלקה שבה מתגוררים הנתבעים. לכן, בעלי הדירות בבניינים שבחלקות אלה צריכים לשאת בעלויות הבנייה שנאלצה לבצע מאחר שלא מילאו אחר הדרישה שלה לטפל בליקוי. היא טענה שאם לא הייתה בונה את הקיר היה עלול להתרחש אסון והיא הצילה את בעלי הדירות הציבור ממפגע מסוכן.

הנתבעים טענו לעומת זאת בין היתר כי הקיר שניזוק בחלקתם כלל לא היה קיר תומך. הקיר התומך הוא בכלל קיר בטון ישן שנמצא בחלקה הסמוכה ועדיין עומד על תילו. לדבריהם, הם לא היו זקוקים לקיר החדה וממילא הוא נבנה בחלקה אחרת, רחוק מהם וללא שום קשר אליהם. לכן, העירייה לא רשאית לגלגל אליהם את הוצאות הבנייה שלו.

לא עניין ערכי או מוסרי

השופטת אפרת בוסני ציינה כי העירייה ניסתה לנהל דיון ערכי ומוסרי על זכותה לקבל חזרה כספים עבור פעילות למען בטיחות הציבור. אלא שזה לא העניין כאן. השאלה היחידה שעומדת על הפרק, קבעה, היא האם הנתבעים הספציפיים צריכים לשאת בתשלום עבור הבנייה של הקיר - והתשובה על כך שלילית.

השופטת קבעה כי מהראיות והעדויות שכללו גם חוות דעת של מודד ומהנדס שמונו על-ידה, עלה שהנתבעים צודקים והקיר שהתפורר לא היה קיר תומך, הוא לא היה בנוי במיצר שבין החלקות ומצבו לא הצריך בנייה של קיר חדש בחלקה אחרת. במילים אחרות, לקיר הזה לא הייתה משמעות קונסטרוקטיבית והוא לא היווה מפגע מסוכן.

לאור זאת, השופטת קבעה כי לנתבעים לא היה כל צורך בבנייתו. הקיר הזה נבנה לצורכי הדיירים בבניינים בחלקה שנבנה עליה ולא היה לו כל קשר לנפילת האבנים מהקיר האחר. לכן, אין שום סיבה לחייב את הנתבעים לשאת בעלויות הקמתו.

מאחר שהתביעה נדחתה חויבה העירייה לשלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחת עורך דין של 40,000 שקלים.

• ב"כ התובעת: עדי כלפון, עו"ד מקרקעין
• ב"כ הנתבעים: עו"ד רפאל עמיעד, עו"ד צחי הרבון

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין