אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> מגזין >> תחום >> משפט ותיירות

משפט ותיירות

מאת: רוני גולן, עו"ד | תאריך פרסום : 25/03/2002 12:00:00 | גרסת הדפסה

משפט ותיירות

עוה"ד רוני גולן

מה הן הזכויות והחובות של הנוסע, סוכנות הנסיעות וחברת התעופה האם זכאי נוסע לפיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה לו עקב ביטול טיול מה דינו של טיול מאורגן ומלווה שלא חיכה לנוסע שהתעכב מלהגיע לנקודת המפגש מה האחריות לנוסעים ולמטען אילו חקוקים חלים על דיני התעופה מהי המסגרת המשפטית של סוכנויות הנסיעות

 
 

במשך שנים רבות היה מקובל בענף הנסיעות לראות בחג הפסח את תחילתה של עונת התיירות היוצאת. הגם שהפופולאריות לה זוכה סקי השלג בשנים האחרונות הביאה לשינוי דפוסי החופשה של הישראלים, עדיין מסמל חג החירות את תחילת יציאתו של עם ישראל למסעותיו בעולם.

ספקי התיירות השונים מציעים לציבור שפע מוצרים וחבילות. חלקן של חופשות אלו מסתיים באולם בית המשפט.

מאחר וחלקן הארי של ההתדיינויות בתחום זה מתנהל בבתי המשפט לתביעות קטנות, אין למשפטנים גישה שוטפת אל פסקי הדין, שהרי ממילא אין הם מהווים תקדים מחייב[1].

ברשימה זו נסקור מספר נושאים הקשורים בעניינים אלה. פרוט נרחב יותר ניתן למצוא באתר האינטרנט משפט ותיירות .

בתי המשפט לתביעות קטנות וסמכותם

הסמכות לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש

סמכותם של בתי המשפט לתביעות קטנות מוגבלת לתביעות המוגשות על ידי יחיד לתשלום סכום שאינו עולה על התקרה הנקבעת מעת לעת, או למתן צו להחלפת מצרך או לתיקונו, או לביטול העסקה ובלבד ששווי המצרך או התיקון או סכום העיסקה אינו עולה על תקרת סמכותם[2].

במרבית התביעות נתבע פיצוי בגין עגמת נפש (או אבדן הנאה).

מפעם לפעם עולה השאלה, האם מוסמך בית המשפט לתביעות קטנות לדון רק בנזקים מוחשיים או שסמכותו משתרעת גם לפסיקת פיצויים בגין עוגמת נפש.

כך לדוגמא, בית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע (כב' השופטת ד' בית אור), אשר דן בתביעתם של אוהדי מכבי תל אביב אשר הזמינו חבילת תיור למשחק גמר בכדורסל בחו"ל ולא יצאו אליה, סבר כי אין בסמכותו לפסוק פיצויים על עוגמת נפש:

"…מדובר בתביעה בגין פיצויים על עוגמת נפש שנגרמה לתובעים וכידוע בית משפט זה איננו פוסק פיצויים בגין עוגמת נפש אלא אך ורק פיצוי עבור נזקים שנגרמו בפועל למי שנפגע על פי הוכחת נזקים שאותה יש להביא בפני בית המשפט… פיצוי בגין עוגמת נפש הוא פיצוי שיש לקבוע עפ"י סולם כלשהו, שלבית משפט זה אין את הכלים לעשות זאת. אין אפשרות לקבוע שבתיק מסוים זכאי התובע לפיצוי בגובה הסמכות שבית משפט זה מוסמך יפסוק (השיבוש במקור ר.ג) ובתיק אחר הוא זכאי לפיצוי בגין סכום נמוך יותר"[3].

על קביעה זו ערערו התובעים[4] ובית המשפט המחוזי (כב' השופט ניל הנדל) קיבל את ערעורם והחזיר את התיק לבית המשפט לתביעות קטנות, בקבעו:

"הסמכות של בית המשפט לתביעות קטנות מוגבלת בסכום התביעה (ראה סעיף 60 (א (1) לחוק בתי המשפט). ברם, משנקבע הסכום, אין העדפה עקרונית לראש נזק אחד על ראש נזק אחר. כפי שניתן לתבוע בגין נזק ממוני כך ניתן לתבוע בגין נזק שאינו ממוני. ככלל, אין זה קל להוכיח נזק לא ממוני, וייתכן כי כלל זה נכון ביתר שאת בתביעות קטנות, בשל סוג הנושאים המגיעים לבית משפט מיוחד זה. עם זאת, הוצגו לעיל דוגמאות מתאימות לפיצוי נזק בגין עומת נפש. על בית המשפט, לרבות בית משפט לתביעות קטנות, לשקול את העניין במשורה[5]. אך חובתו לשקול".

ועוד:

"נדרשתי לסוגיה זו בעניין אחר בו קבעתי: "ניתן גם ניתן לחייב בגין עוגמת נפש בהליך המתנהל בבית משפט לתביעת קטנות. נכון כי המדובר באומדנא, אך אין מניעה שבית משפט יערוך אומדנה (השיבוש במקור ר.ג) בהליך של תביעה קטנה. סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות מוגבלת בסכום, אך הוראת סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 פיצויים בעד נזק שאינו של ממון, אינה חורגת מסמכותו. אבהיר כי יתכן שבאופן מעשי קשה להוכיח תביעה בגין עוגמת נפש בבית משפט לתביעות קטנות. ברם, אין הדבר בלתי אפשרי. טול לדוגמא מקרה בו סוכן נסיעות מתרשל באופן הפוגע ביכולתו של לקוח ליהנות מחופשה שנתית. דוגמא נוספת – מקרה בו צלם, ששירותיו נשכרים לחתונה מחליט ברגע האחרון לא להתייצב" (ברע 777/00, דודפור נ' חברת ש. רפפורט)".

בית המשפט החזיר את התיק לבית משפט השלום, אשר פסק לכל אחד מהתובעים פיצוי בסך 1,500 ש"ח "עבור עוגמת נפש שנגרמה עקב ביטול נסיעתם למשחקי הגמר בסלוניקי"[6].

ערעור על פסיקת בתי המשפט לתביעות קטנות

כידוע, על המבקש לערער על פסיקתו של בית משפט לתביעות קטנות, לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי[7]. את הבקשה לרשות ערעור יש להגיש תוך 15 יום מיום מתן פסק הדין[8].

לאחרונה, דחה בית המשפט העליון[9], בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות. עילת הערעור הייתה כי פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות לא נימק את פסקו.

באותו עניין, נרשמה המשיבה לטיול קבוצתי למרוקו ושילמה את תמורתו. יומיים לפני מועד הנסיעה בוטל הטיול על ידי ראש קבוצת המטיילים עקב המצב הביטחוני, שנוצר בשל פרוץ המהומות בשטחים בספטמבר 2000 והשפעתו על ביטחונם של ישראלים השוהים במדינות ערב. החברה מארגנת הטיול (שבינתיים נכנסה להליכי פירוק) השיבה את הסכום ששולם בניכוי 500$ דמי ביטול. המבקשת מצידה הציעה למשיבה לפצותה בסכום דמי הביטול באמצעות שוברים לניצול במסגרת טיולי חו"ל של המבקשת. המשיבה סירבה להצעה ותבעה את הסך של 500$ בבית המשפט לתביעות קטנות. בית המשפט לתביעות קטנות אימץ את גרסת המשיבה בכללותה אולם חייב את המבקשת לשלם למשיבה 400$ ולא 500$, ללא שנימק בפסק דינו מה הביאו לפסוק את הסכום האמור. מפרוטוקול הדיון עולה כי סכום זה נפסק נוכח הצהרת המבקשת כי סך של 100$ נגבה על ידי ראש הקבוצה עבור כל אחד מן המטיילים בהליך אחר.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור וקבע כי יש להבין מפסק הדין שבית המשפט לתביעות קטנות קיבל את גרסת המשיבה המפורטת בכתב התביעה.

בית המשפט העליון (כב' השופט א' ריבלין) דחה את בקשת רשות הערעור בקובעו:

"הגם שפסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות מנוסח בתמציתיות רבה, עולה ממנו כי בית המשפט אימץ את גרסת המשיבה בכתב תביעתה, לאחר שזו אושרה בעדותה בבית המשפט…הגם שרצוי היה, כי בית המשפט ינמק את החלטתו ביתר פירוט, אף כי בצורה תמציתית, כאמור שתקנה (השיבוש במקור ר.ג) 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות סדרי דין, תשל"ז – 1976, כאמור בנסיבות העניין, הרי שלא מצאתי בכך עילה המצדיקה התערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לאשר את פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות".

טיסות

האחריות לנוסעים ולמטען

אמנת ורשה (או בשמה המלא: האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בין-לאומית באוויר, שנחתמה בוורשה ביום 12 באוקטובר 1929), שנחתמה בין מדינות שונות, מסדירה את אחריותו של המוביל האווירי לנזקי גוף או מוות של הנוסעים ולנזקים הנגרמים לכבודה או למטען. במרבית המקרים, מגבילה אמנת ורשה את אחריותן של חברות התעופה.

מאז כריתתה של אמנת ורשה התפתחה תעשיית התעופה באופן דרמטי. שינויים אלה חייבו שינויים במשטר שהנהיגה אמנת ורשה. חלק משינויים אלה באו לידי ביטוי בפרוטוקול האג אשר נחתם ביום 28.9.1955 ובפרוטוקול גואטמלה שנחתם ביום 8.3.1971 וגם בפרוטוקולים 1 – 4 של מונטריאול מיום 25.9.1975.

הפרוטוקולים המצוינים לעיל שינו את הוראותיה של אמנת ורשה בנושאים שונים, וגם בתקרת הפיצוי. יש לתת את הדעת לכך, כי כדי שעל תובלה מסוימת יחולו הוראות הפרוטוקולים (ולא הוראות אמנת ורשה) יש צורך שהתובלה האווירית המוסכמת תהיה בין שתי מדינות אשר כל אחת מהן אשררה את הפרוטוקול.

בנוסף, היה צורך לטפל במקרים בהם התובלה מבוצעת בידי אדם שאינו המוביל לפי ההסכם, ועניין זה הוסדר באמנת גואדלהרה מיום 18.9.1961.

חוק התובלה האוירית, התש"ם – 1980 מחיל את הוראות אמנת ורשה ומיישם אותן בחקיקה המקומית. זאת ועוד, בעוד שאמנת ורשה עוסקת בתובלה בין מדינות, הרי שחוק התובלה האווירית מחיל את הוראות אמנת ורשה, בשינויים המחויבים, גם על תובלה פנים ארצית בישראל.

בהקשר זה כדאי לזכור 2 עניינים חשובים:

התיישנות מקוצרת: על פי אמנת ורשה קיימת תקופה התיישנות מקוצרת של שנתיים על כל תביעה במסגרת האמנה. את תקופת ההתיישנות יש לחשב מיום הגעת המטוס ליעדו או מהתאריך שבו היה צריך להגיע או מהיום בו נפסקה התובלה (סעיף 29 לאמנה[10]).

נושא ההתיישנות על פי אמנת ורשה והיחס בינה ובין חוק התובלה האווירית[11] לבין הוראות חוק ההתיישנות נידונו בהרחבה על ידי בית המשפט העליון בפרשת חטיפת מטוס אייר פרנס לאנטבה[12], [13].

הואיל וסעיף 29 (2) לאמנת ורשה קובע כי אופן חישוב הזמן ייקבע על פי דיני בית המשפט הדן בעניין, נשאלה השאלה האם לעניין אופן חישוב הזמן יש להיזקק לחוק ההתיישנות המקומי.

בית המשפט העליון קבע לעניין זה:

"המסקנה המתחייבת היא, שתקופת ההתיישנות, הקבועה בסעיף 29(1) הינה אבסולוטית, ואין אפשרות לשנותה בהתאם לעילות הקבועות בחוקי ההתיישנות המקומיים – כולל חוק ההתיישנות שלנו. הגעתי למסקנה האמורה על אף היותי מודע לפגיעה האפשרית, במקרים מיוחדים ויוצאי דופן, בזכויות הנוסעים לקבלת פיצויים מכוח האמנה…" (כב' השופט ד' לוין)[14].

ייחוד העילה:

כל תביעה בנושאים המכוסים על ידי אמנת ורשה חייבת להיות על פי האמנה, ולא על פי כל דין אחר.

חוק התובלה האווירית קובע בסעיף 10 שבו כי:

"אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו"[15].

מתי חלה אמנת ורשה ?

אמנת ורשה חלה כאשר מקום היציאה ומקום היעד של הטיסה כפי שהוסכמו בין הצדדים נמצאים בשטחן של שתי מדינות שונות, אשר כל אחת מהן היא צד לאמנת ורשה. בנוסף על כך, האמנה תחול כאשר מקום היציאה ומקום היעד נמצאים באותה מדינה, אולם לטיסה יש מקום חניה מוסכם בשטחה של מדינה אחרת (לדוגמא: טיסה המתוכננת להתבצע בנתיב: חיפה – לרנקה – אילת).

חוק התובלה האווירית, התש"ם – 1980 קובע בסעיף 2 שבו:

"על תובלה אווירית, שמקום היציאה ומקום היעוד שלה נמצאים לפי תנאי ההסכם בין הצדדים בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לאמנת ורשה, או בשטחה של אחת מהן בלבד שהיא צד לאמנת ורשה והוסכם על המקום החניה בשטחה של מדינה אחרת, יחולו הוראות אמנת ורשה".

מהן ההוראות העיקריות של אמנת ורשה ?

ההוראות העיקריות של אמנת ורשה הן:

המוביל חייב למסור לנוסע כרטיס ובו פרטים בדבר מקום היציאה, מקום היעד והחניות המוסכמות, ובו הודעה בדבר כפיפותה של התובלה להוראות אמנת ורשה (סעיף 3 לאמנה).

קבלתו לטיסה של נוסע ללא כרטיס טיסה או ללא ציון בדבר הגבלת האחריות תגרום לכך כי המוביל לא יהיה זכאי להסתמך על פטור מאחריות או הגבלת האחריות על פי האמנה.

המוביל אחראי על נזק בגין מוות או פציעה של הנוסע שארע בהיותו במטוס או תוך כדי עליה או ירידה מהמטוס (סעיף 17 לאמנה).

המוביל אחראי לנזק או אובדן של כבודה, אם הנזק או האובדן נגרמו תוך כדי התובלה באוויר (סעיף 18 לאמנה).

המוביל אחראי לנזק שנגרם כתוצאה מאיחור בתובלת נוסעים, כבודה או מטען (סעיף 19 לאמנה).

המוביל יהיה פטור מאחריות אם יוכיח כי נקט בכל האמצעים הנחוצים על מנת למנוע את הנזק או כי היה זה בלתי אפשרי לנקוט באמצעים כאלה (סעיף 20 (1) לאמנה).

תקרת אחריותו של המוביל היא:

למוות או פציעה: 8,300 זכויות משיכה מיוחדות (SDR)[16];

לכבודה רשומה (החפצים הנשלחים לבטן המטוס) ומטען – 17 זכויות משיכה מיוחדות (SDR) לכל ק"ג;

לכבודה בלתי רשומה (חפצים הנלקחים על ידי הנוסע לתא הנוסעים) – 332 זכויות משיכה מיוחדות (SDR);

הגבלת תקרת האחריות לא תחול אם יוכח כי הנזק נגרם עקב התנהגותו הרעה מדעת (wilful misconduct) של המוביל (סעיף 25 לאמנה).

טיולים מאורגנים

מהו "טיול מאורגן"

המונח הפופולארי "טיול מאורגן" מתייחס בדרך כלל לסיור בחו"ל, המאורגן על ידי סוכנות נסיעות (או מארגן אחר), ואשר כולל בתוכו את כל (או מרבית) סידורי הנסיעה: טיסות, העברות, אוטובוסים, בתי מלון, ארוחות (או חלקן), הדרכה (או ליווי) וטיפול בכל האספקטים המנהלתיים של הסיור.

הטיול המאורגן מוצע בדרך כלל לקהל הרחב ביוזמת מארגן הטיול, או שהוא מוזמן על ידי קבוצת אנשים המבקשת ממארגן או מסוכן נסיעות לארגן את הטיול עבורה.

חלק ניכר מהטיולים המאורגנים מוצעים לציבור באמצעות חוברות המפרטות מסלולים שונים. בחוברות אלה,  מקובל לכלול תנאי התקשרות וכן לפרט מה כלול במחיר הטיול ומה אינו כלול במחיר הטיול.

בחקיקה ישראלית לא קיימת הגדרה למונח "טיול מאורגן", אם כי תקנות שירותי תיירות (סוכנויות), התשס"א – 2000 הגדירו את המונח "חבילת תיור":

"'חבילת תיור'- צירוף של שניים או יותר משירותי נסיעות או שירותי הסעת תיירים, ולרבות שירותי מורה דרך, הנמכר או מוצע למכירה במחיר כולל, ושהוא לתקופה של יותר מעשרים וארבע שעות או שנכללה בו לינת לילה, למעט שירות שלקוח נקב לגביו את נותן השירות במפורש ושהוזמן ביוזמתו לפי תכנית או פרטים שהוא הכין וביקש;"

מונח זה לפי תוכנו מתייחס גם למונח הפופולארי "טיול מאורגן", ולגביו נקבעו בתקנות כללי גילוי נאות.

מלווה הקבוצה

בין השנים 1990 - 1997 חלו תקנות שרותי תיירות (מלווי קבוצות לחו"ל), התש"ן - 1990 (ק"ת התש"ן, 324 (חוברת 5245)), אשר הסדירו את פעילותם של מלווי קבוצות. התקנות פורסמו ביום 30.1.1990 ותוקנו ביום 23.7.91 בתקנות שירותי תיירות (מלווי קבוצות בסיורים לחוץ לארץ) (תיקון), התשנ"א – 1991 (ק"ת תשנ"א, 1122 (חוברת 5376)).

תקנות אלו חייבו העמדת מלווה בעל רישיון בכל סיור לחוץ לארץ שמארגנת סוכנות נסיעות (תקנה 2 כפי שתוקנה בשנת 1991). חובת העמדת המלווה חלה מתחילת תכנית הסיור בארצות שמחוץ לישראל ועד לסיומה (תקנה 3).

התקנות התייחסו אל מלווה הקבוצה כמי שאחראי לניהול הסיור וטיפול בבעיות ארגוניות שלו, ולא כמדריך (הגדרת "מלווה קבוצה" בתקנה 1). גישה זו מתיישבת היטב עם איסור הדרכה החל במדינות רבות בעולם, על מי שאין בידיו רישיון מתאים מטעם אותה מדינה.

מכל מקום, תקנות אלו בוטלו החל ביום 20.7.1997 (בתקנות שירותי תיירות (מלווי קבוצות בסיורים לחוץ לארץ),(ביטול) התשנ"ז - 1997 (ק"ת התשנ"ז, 451 (חוברת 5815)) ואין הן חלות יותר.

במקרים רבים מופנות תלונות הנוסעים כלפי מלווה הקבוצה. אחת הסוגיות העולות בהקשר זה היא אחריות המלווה להמתנה לכל הנוסעים בנקודות מפגש שונות במהלך הטיול:

אי המתנה למטייל בנקודת המפגש

לבית המשפט המחוזי בתל אביב נזדמן לפני מספר שנים לדון בעניין זה במסגרת בקשת רשות ערעור אשר הוגשה על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות[17]. באותו מקרה, התובעת השתתפה בטיול מאורגן לספרד ופורטוגל. בבוקרו של היום השני של הטיול לא הגיעה המשיבה לאוטובוס והקבוצה יצאה ליום הסיור והותירה אותה במלון. המשיבה טענה כי איחרה בחמש דקות בלבד, וכי שבה לחדרה לאחר ארוחת הבוקר משהבחינה כי שכחה את ארנקה בחדר. לדבריה היא ביקשה ממשתתפים אחרים בטיול להודיע על כך למלווה הקבוצה. אותם אנשים לא העידו במשפט כלל.

לדברי המדריך, הנוסעת איחרה ביום הראשון פעמיים למפגשים של הקבוצה והוא העיר לה על כך. לדבריו, הוא המתין לנוסעת במשך 10 דקות עם כל הקבוצה, לאחר מכן חיפש אותה בחדר האוכל, טלפן לחדרה ואף ביקש מאחת המטיילות לבדוק אם המשיבה נמצאת בחדרי השירותים וגם שם לא אותרה. רק כחלוף כ- 15 דקות החליט לנסוע.

בית המשפט לתביעות קטנות קיבל את תביעתה של הנוסעת נגד מארגנת הטיול בחלקה וחייב אותה בתשלום פיצוי. החברה ערערה על ההחלטה.

בית המשפט המחוזי (כב' השופט אדמונד א. לוי) פסק בסוגיה זו באופן ברור ונחרץ, כי -

"מי שמחליט להצטרף לטיול מאורגן, צריך להיות נהיר לו מראש, שכנגד הזכויות שמעניקה לו ההתקשרות החוזית עם המארגן, הוא נוטל על עצמו התחייבויות שונות, וביניהן אחת מרכזית - להקפיד ולהתייצב לשעות המפגש של הקבוצה ואם לא יעשה כן, הוא עלול להיחשב כמי שמוחל על זכותו להשתתף בפעילות המתוכננת".

"יש לזכור שמדובר בקבוצה גדולה של נוסעים. בהתאם לכך לבחון מה רמת המחויבות שמותר להכתיב למדריך. לא יעלה על הדעת שבכל מפגש יצטרך המדריך לוודא מה עלה בגורלו של כל נוסע, שהרי אם כך ינהג, ימצא את עצמו חוטא כלפי אלה המתייצבים בזמן. ובמצב זה הוא והמבקשת יהיו מועמדים להיתבע בגין אי קיום התחייבויות חוזיות שנטלו על עצמם. כי איחורים מצטברים שכאלה עלולים לשבש לחלוטין את מהלך הטיול ויגרמו לאי-עמידה בהתחייבות לפקוד אתרים הכלולים בהצעה שהיוותה בסיס להתקשרות החוזית. אמנם, לוח סיורים של קבוצה כזו צריך להביא בחשבון תקלות, ואסור לו שיהיה קפדני ומחמיר מדי... אך גם מותר וצריך לדרוש מנוסע להקפיד להתייצב בשעה היעודה ואם נבצר ממנו לעשות זאת מסיבות שאין לו שליטה עליהן, הוא צריך לדאוג להביא את הדבר לידיעת המדריך או לאחד מחברי הקבוצה, על מנת שיהיה ברור שהוא עומד להצטרף תוך זמן קצר".

נקבע, כי במקרה הנדון יש לקבל את ערעורה של מארגנת הטיול ולדחות את תביעת הנוסעת.

מקרים נוספים נדונו בבתי משפט לתביעות קטנות[18], [19].

רישוי סוכנויות נסיעות

סקירה היסטורית

החל בשנת 1963 חייבות סוכנויות נסיעות בישראל ברישיון כתנאי לפעולתן. חובת הרישוי הוחלה מכוח חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח – 1958. בשנת 1963 הוצאה אכרזת הפיקוח על מצרכים ושירותים (מסיעי תיירים וסוכני נסיעות), תשכ"ג – 1963 (ק"ת תשכ"ג, 1009) והיא הוחלפה בשנת 1967 על ידי אכרזת הפיקוח על מצרכים ושירותים (סוכנויות נסיעות וסוכנויות להסעת תיירים), תשכ"ז – 1967.

בשנת 1967 הותקן צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (סוכנויות נסיעות וסוכנויות להסעת תיירים), תשכ"ז- 1967 (ק"ת תשכ"ז, 2636). לאחר שנים שונה הצו ושונה אף שמו לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (סוכנויות לנסיעות, לנופש פנים, ומשרדים לתיור), תשכ"ז – 1967.

על פי צו הפיקוח כל מי שביקש לעסוק במתן שירותי נסיעות היה חייב ברישיון מאת משרד התיירות. צו הפיקוח יצר 3 רבדים של רישוי: רישיון לסוכנות, רישיון למומחה המקצועי האחראי לשירות הניתן בסוכנות ("מומחה לנסיעות"), ורישוי לפקיד הנותן את השרות ("פקיד מורשה").

ביום 2.12.2000 נכנסו לתקפן הוראות תקנות שירותי תיירות (סוכנויות), התשס"א – 2000. תקנות אלו ביטלו את צו הפיקוח שהיה בתוקף עד לאותו מועד, והכניסו מספר שינויים משמעותיים בהסדרי הפעלתן של סוכנויות התיירות השונות. יש להדגיש כי מלכתחילה הוגבל תוקפן של התקנות לתקופה של כשנה עד ליום 31.3.2001 (סעיף 31 לתקנות), ותקפן הוארך עד ליום 31.12.2001 וזאת בתקנות שירותי תיירות (סוכנויות) (תיקון מס 2), התשס"א – 2001.

אולם, בהוראות סעיף 28 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 1999), התשנ"ט – 1999 (ס"ח התשנ"ט, 90 בעמוד 112) נקבע כי החל ביום 1.1.2002 לא יחשבו סוכנות נסיעות ומשרד לתיור כ'שירות תיירות' וחוק שירותי תיירות לא יחול עליהם ולא יהיו מחויבים ברישוי.

המצב המשפטי לאחר יום 1.1.2002

כמוסבר לעיל, הוראות התקנות לגבי סוכנויות ומומחים פקעו ביום 1.1.2002.

ביום 29.10.01 פורסמה הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2002), התשס"ב – 2001 (ה"ח התשס"ב 16 (חוברת 3043)).

הצעת חוק, הציעה שלאחר הסרת הפיקוח על סוכנויות נסיעות, יחולו שתי חובות יחידות על כל מי שעוסק ב"שירותי סוכנות נסיעות":

חובה אחת: הסדרת חובת ביטוח להבטחת כספי לקוחות;

חובה שנייה: גילוי נאות בכל עניין הנוגע לשירותים שהוא נותן.

המשמעות המעשית של תיקון זה היא, כי כל אדם או גוף יוכלו לנהל עסק של סוכנות נסיעות (כהגדרתה בתיקון החדש) ואם יבחר לעשות כן, אין הוא זקוק לרישיון מאת משרד התיירות. אם יחליט לעסוק בכך הוא עשוי להיות כפוף לחובה להסדיר ביטוח לכספי הלקוחות למקרה שהוא יעשה חדל פירעון וכן לגלות מידע בכל עניין הנוגע לשירותים.

יש להבהיר, כי על פי התיקון כפי שהוצע, לא דובר בחובת ביטוח או בחובת גילוי, שכן עניינים אלו הושארו להסדר עתידי בידי שר התיירות, כלומר בחקיקת משנה.

ברם , בהליכי החקיקה חל שינוי וחלק מהוראות אלו נכללו בחקיקה ראשית, בחוק שירותי תיירות (תיקון מס' 4), התשס"ב - 2002 (ס"ח תשס"ב, 140 חוברת 1830).

הוראות החוק החדש קובעות בעיקרן עקרונות אלו:

מי שנותן, בתמורה או שלא בתמורה, אך דרך קבע, שירות משירותי סוכנות נסיעות, חייב להבטיח את כספי הלקוחות המקבלים ממנו שירות, למקרה שהוא נעשה חדל פירעון (או למקרים נוספים שיקבעו על ידי שר התיירות) (סעיף 12א.).

הבטחת כספי הלקוחות תהיה באמצעות חברות בקרן להבטחת כספי לקוחות שהקים ארגון של נותני שירותי סוכנות נסיעות או קרן אחרת שקבע שר התיירות. הובהר כי חוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א - 1981 לא יחולו על קרן כאמור; או באמצעות פוליסת ביטוח של מבטח (סעיף 12א.(ב) וסעיף 12ב.(א)). נקבע כי הקרן תקבל כחבר בה כל מי שנותן שירותי סוכנות נסיעות, בתנאים שוויוניים, אף אם אינו חבר בארגון נותני שירותי סוכנות הנסיעות שהקים את הקרן (סעיף 12ב.(ב)).

השר, לאחר התייעצות עם הממונה על הגנת הצרכן, יקבע בתקנות חובה על נותן שירותי סוכנות נסיעות לגלות מידע בכל עניין הנוגע לשירותים שהוא נותן, ורשאי הוא לקבוע מהו עניין מהותי לעניין סעיף 13(ה); בתקנות כאמור יקבע השר את פרטי המידע אשר יש חובה לגלותם, וכן את דרכי העמדת המידע לרשות הציבור (סעיף 12ג.).

נקבע כי שר התיירות ימנה "ממונה על הטלת עצום כספי", אשר תהיה לו סמכות להטיל עצום (סנקציה) כספי אם יפר את חובתו להבטיח כספי לקוחות (לרבות הדיווח על כך) או את חובתו בדבר גילוי מידע.

הוראות החוק נכנסו לתחולה מידית עם פרסומן ביום 14.2.2002.

סיכום

ברשימה זו סקרנו מספר סוגיות בנושא משפט ותיירות. המדובר בתחום משפטי דינמי ופעיל, בו קיימות התדיינויות רבות בבתי משפט, אשר בחלקן הרב אינו זוכה לכל חשיפה. דבר זה אינו גורע מהעניין אשר תחום זה זוכה לו אצל צרכני השירותים, כמו גם לספקים, הנאלצים להתמודד עם אלפי תביעות בשנה. על כך ועל נושאים אחרים- ברשימה הבאה.


* עו"ד ונוטריון רוני גולן מתמחה בדיני תיירות ועוסק בבוררויות וגישורים (www.golan-law.co.il). מקימו של אתר האינטרנט משפט ותיירות www.tourism-law.co.il , חבר בפורום הבינלאומי של עו"ד המתמחים בדיני התיירות והנסיעות (IFTTA) וחבר בועדת הגישור של הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין.

** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים ו/או המצורפים להם.


[1] חוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד – 1984.

[2] שם, סעיף 60 (א).

[3] ת"ק 361/01 נדב דלומי ואח' נ' דיזנהויז שירותי נסיעות ותיירות בע"מ ואח' (לא פורסם).

[4] בר"ע (ב"ש) 630/01 נדב דלומי ואח' נ' דיזנהויז ואח' (לא פורסם)

[5] ראו והשוו: ת"ק (חיפה) 1173/95 נוראני שגיב נ' אופקים נסיעות ותיירות בע"מ (לא פורסם).

[6] ת"ק (באר שבע) 361/01 נדב דלומי ואח' נ' דיזנהויז שירותי נסיעות ותיירות בעמ ואופיר טורס בע"מ (לא פורסם) (פס"ד מיום 20.1.02).

[7] חוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד – 1984, סעיף 64.

[8] תקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז – 1976, סעיף 16 (א).

[9] רע"א 8413/01 החברה להגנת הטבע נ' יפית רייס (לא פורסם) (פס"ד מיום 25.2.02).

[10] סעיף 29 לאמנת ורשה קובע: "1) הזכות לדמי נזק תפקע אם לא תוגש התביעה תוך שנתיים מהתאריך בו הגיע כלי הטיסה למקום יעדו או מהתאריך שבו צריך היה כלי הטיס להגע או מתאריך הפסקת התובלה;2) אופן חישוב הזמן ייקבע על פי דיני בית המשפט הדן בענין".

[11]ראו סעיף 15 לחוק התובלה האוירית: "על אף האמור בכל דין אחר, תהיה התקופה לפקיעת הזכות לדמי נזק לפי חוק זה התקופה הקבועה באמנה".

[12] ע"א 20/83 רע"א 371/83 ס' דדון ואח' נ' איר פרנס נתיבי אויר צרפתיים ו איר פרנס נתיבי אויר צרפתיים נ' ג' טייכנר ואח', פ"ד לח (3) 785.

[13] ד"נ 36/84 טייכנר נ' איר פרנס נתיבי אויר צרפתיים, פ"ד מא (1) 589.

[14] ע"א 20/83 רע"א 371/83 הנ"ל.

[15] ראו לדוגמא ת"א (תל אביב) 93814/96 המ' (תל אביב) 112560/97 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' אברהם גונדה, דינים שלום, כרך יד, 79

התובע נפגע בראשו במהלך טיסה מישראל להולנד. חברת התעופה עותרת לדחיית התובענה על הסף, בטענה כי התביעה לא הוגשה תוך שנתיים מיום הגעת המטוס ליעדו. התובע טוען שזכותו להגיש תביעה על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

נפסק (כב' השופט מאיר יפרח):

"סעיף 10 לחוק התובלה האווירית מכיל לשון מפורשת לשלילתה של עילת תביעה אחרת כלשהי, עת המדובר בתובלה אווירית... מכאן, שכל תביעה שיסודה בהוראות 17 - 19 לאמנת ורשה, אינה יכולה להידון אלא בהתאם להוראות חוק התובלה האווירית ואמנת ורשה (המהווה חלק אינטגרלי ממנו)...".

"העדרו של הכרטיס טיסה והעלאתו המודעת של נוסע חסר כרטיס, מובילים לכך שתקרת הגבלת אחריותו הכספית של המוביל, שוב לא תחול לגבי אותו נוסע (או לגבי מטענו). יתר הוראות האמנה - נותרות על מכונן, לרבות זו בדבר התיישנות הזכות".

התובענה נדחתה על הסף.

[16] לעניין המרת הסכומים המקוריים שננקבו בפרנק צרפתי ראו: צו התובלה האווירית (זכויות משיכה מיוחדות), התשל"ט – 1978 וכן פרוטוקול מונטריאול מס' 1.

[17]בר"ע (ת"א) 14217/94 רימון טיולים בע"מ נ' שולמית מרדו  (לא פורסם) (פסק דין מיום 27.2.95).

[18]ת"ק (תל אביב) 7434/01 כהן גלילה נ' דיזנהויז סיטונאי תיירות בע"מ (לא פורסם) (פסק דין מיום 6.1.2002)

התובעת השתתפה בטיול מאורגן לספרד. ביום האחרון של הטיול ניתנה לקבוצה הפסקה. לטענתה ההפסקה הייתה של כשעה ונועדה לצורך בילוי וקניות. לדבריה הגיעה למקום המפגש בשעה היעודה, אך נכנסה לשירותים למשך כ- 5 דקות. מששבה לנקודת המפגש גילתה כי הקבוצה איננה.

המדריך העיד כי ההפסקה הייתה בת 20 דקות בלבד לשם התרעננות ולא לצורכי בילוי וקניות, וכי המדריך המתין 25 דקות בטרם עזב את מקום המפגש, וזאת למורת רוחם של יתר חברי הקבוצה, ורק אז עזב את המקום.

נפסק (כב' השופט טובי חיים):

יש לתת אמון בעדות המדריך.

"אין אני סבור, בכל הכבוד, כי התובעת רשאית הייתה  על דעת עצמה- ליטול פסק זמן כה ממושך על מנת לערוך קניות כאשר ההפסקה נועדה אך להתרעננות.

כמו"כ איני סבור, כי הקבוצה כולה צריכה "ללקות" בגין מחדלי התובעת ובדין נעתר המדריך לבקשות להמשיך בסיור כמתוכנן......

בנסיבות האמורות לא מצאתי, כי יש לייחס למדריך הטיול אשם כלשהו עת עזב את מקום המפגש בחלוף 25 דקות של המתנה".

התביעה נדחתה.

[19]ת"ק (תל אביב) 12731/01 שרה וענת הבה נ' ארנון פז (1985) בע"מ (לא פורסם) (פס"ד מיום 27.2.2002)

התובעים, אישה מבוגרת כבת 70 שנה , ביתה וחתנה הצטרפו לטיול מאורגן לחו"ל במסגרת מקום העבודה. בקבוצה היו כ- 50 איש. בהיותם בוונציה איבדה האם את הקשר עם הקבוצה של המטיילים, שהתה לילה בחוץ מתחת לשולחן ששמה מצדדיו קרטונים וניילון. התובעים טענים כי האחריות לאירוע נופלת על כתפי המדריך ועל כתפי החברה המארגנת באחריות שילוחית של מעביד.

נפסק (כב' השופט מ' בלזר):

אין יסוד לטענה כי האחריות לאירוע נופלת על כתפי המדריך.

הדעת נותנת כי אם הבת ובעלה נוסעים עם אמם המבוגרת, הם ישגיחו עליה מה עוד שיודעים הם היטב שהיא אינה יודעת את השפה ואינה מתמצאת במקומות הטיול.

צוטטו בהסכמה דברי כב' השופט א.א. לוי ברע"א 14217/94, כי לא יעלה על הדעת שבכל מפגש יצטרך המדריך לוודא מה עלה בגורלו של כל נוסע שכן אז ימצא עצמו המדריך חוטא כלפי המתייצבים ויסכן את מארגנת הטיול בתביעה בגין אי קיום התחייבויות חוזיות.

"טענת התובעים כי המדריך היה אמור להפסיק את הטיול או לפנות ליתר המטיילים בבקשה להפסיק את הטיול על מנת לחפש את התובעת 1 אינה מקובלת. אין לתובעים אלא להלין על עצמם על שלא שמרו על התובעת 1 ולא להטיל את האחריות לכך על כתפו של המדריך שאחריותה משתרעת כלפי כ- 50 מטיילים".

התביעה נדחתה, תוך חיוב התובעת בהוצאות בסך 500 ש"ח לנתבעת ולצד השלישי.


המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 


תגובות

הוסף תגובה
אין תגובות
שירותים משפטיים





חיפוש עורך דין לפי עיר :
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות











כתבות נוספות

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ