הבעל טען ששתי דירות שירשה אשתו לפני נישואיהם ב-1984 הן רכוש משותף. באחרונה דחה בית המשפט את תביעתו וקבע כי אף שבני הזוג גרו בדירות רוב שנות נישואיהם, הבעל לא הוכיח כוונת שיתוף או מאמץ משותף.
בני הזוג נישאו ב-1984 והביאו לעולם שלושה ילדים. לפני נישואיה האישה קיבלה בירושה שתי דירות מסבה והזוג עבר לגור באחת מהן לאחר החתונה. בתחילת 1991 הם עברו לגור בדירה השנייה למשך כ-15 שנה.
לפני כשנתיים מערכת היחסים הגיעה לקיצה והבעל הגיש תביעה בה דרש לקבל חצי מהזכויות בדירות. הבעל, שיוצג על ידי עוה"ד ליטל פרל עוזיאל, אלה רודניק וגיא שדה, טען שבמהלך השנים ערכו בני הזוג שיפוץ מאסיבי בדירות באמצעות כספים שחסך או קיבל מעבודתו.
עוד לדבריו, לאורך השנים התאפיינה מערכת היחסים ביניהם ב"שיתוף פעולתה וחברות טובה", גם אם היו עליות ומורדות כמו אצל כל זוג. לטענתו, מתחילת הדרך האישה הביעה בפניו "בכל הזדמנות" את כוונתה לשתף אותו בנכסיה. כמו כן, כספי השכירות מהדירות הופקדו בחשבונם המשותף והם שילמו יחד את ביטוח הדירה.
עוד ציין הבעל שאשתו רצתה לשנות את הרישום כך שהוא יירשם כבעלים במשותף בדירות אך חששה מתגובת משפחתה שכן מדובר בנכסים משפחתיים שעוברים במשפחה מזה דורות.
כמו כן, בשנים 1996 ו-2000 הוא ואשתו ערכו צוואות הדדיות שבהן הורישו את הדירות האחד לשני והדבר מוכיח שהייתה כוונת שיתוף.
האישה, שיוצגה על ידי עוה"ד יעל פרידמן ומיכאל טאוסינג, הכחישה את טענות הבעל וטענה שהדירות שלה בלבד.
האישה הדגישה ששתי הדירות נמצאות בבניין שנמצא בבעלות משפחתה מזה כמה דורות והיא מעולם לא התכוונה לסטות מהמורשת המשפחתית ולשתף אותו בנכסים אלה.
עוד היא ציינה שהעובדה שמדי פעם בחרה להפקיד את כספי השכירות מהדירות בחשבון המשותף לא מלמדת על כוונת שיתוף והדבר נעשה מטעמי נוחות בלבד. כמו כן, מטרת הצוואות ההדדיות הייתה להנחיל את הדירות לילדים "ולא להקנות דבר וחצי דבר לתובע".
הנתבעת הוסיפה שחייה המשותפים עם התובע היו "רווי ויכוחים" ואמה נאלצה לתמוך בהם כלכלית באופן שוטף שכן הכנסות התובע היו נמוכות.
לא נטמעו
השופטת שפרה גליק מבית המשפט למשפחה בתל אביב הבהירה כי מאחר שהנתבעת קיבלה את הדירות בירושה הרבה לפני שנישאה לתובע, מדובר ב"נכסים חיצוניים" שככלל אינם ברי שיתוף.
לדבריה, אמנם הפסיקה חזרה וקבעה שניתן ליצור שיתוף ספציפי גם בנכס חיצוני שאחד מבני הזוג הביא עמו לנישואין, אך לא נראה שבמקרה זה הדירות נטמעו ברכוש המשותף.
השופטת הסבירה שהעדות היחידה לכך שהנתבעת לכאורה הביעה כוונה לשתף את התובע בנכסים נשמעה מפיו בלבד, והוא לא הביא ראיות נוספות שיתמכו בגרסתו. כמו כן, הנתבעת החליפה את אחת מדירותיה עם אחיה וגם רישום הבעלות הוחלף ובכל זאת היא לא הוסיפה את התובע כבעלים.
השופטת ציינה עוד שלא ניכר שמערכת היחסים בין הצדדים התאפיינה ב"אווירה כללית של שיתוף ומאמץ משותף" שכן נראה שכלכלת המשפחה נסמכה על עזרה שוטפת של אם הנתבעת ועל כספי השכירות משתי דירותיה. כמו כן, התובע לא הצליח להוכיח שהשקיע מכספו בשיפוץ הדירות וגם אין ללמוד מעריכת הצוואות ההדדיות על כוונת שיתוף ספציפית בדירות.
השופטת סיכמה שהתובע לא הצביע על "דבר מה נוסף" שיוביל למסקנה שהנכסים החיצוניים הם רכוש משותף.
בנסיבות אלה היא דחתה את התביעה וחייבה את התובע בהוצאות ושכ"ט של 10,000 שקל.
לפסק הדין המלא לחצ/י כאן
- ב"כ התובע: עו"ד ליטל פרל עוזיאל, עו"ד אלה רודניק ועו"ד גיא שדה
- ב"כ הנתבעת: עו"ד יעל פרידמן, עו"ד מיכאל טאוסינג
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין