בפסק דין שהותר לפרסום באחרונה, ביהמ"ש המחוזי בלוד דחה את ערעורה של האם על פסיקת ביהמ"ש למשפחה, שלפיה טובת הילד מצדיקה את שינוי ההסכם.
בני זוג נישאו בשנת 2004 והתגרשו ב-2011. בשנת 2008 נולד בנם – כיום בן תשע. לפני שהתגרשו הם חתמו על הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין. בהסכם נקבע כי משמורת הבן תהיה אצל האם ונקבעו הסדרי ראייה וזמני שהות לאב עם בנו, שהיה אז בן שלוש.
בשנת 2014 – כשלוש שנים לאחר הגירושין –האב הגיש בביהמ"ש לענייני משפחה בפתח תקווה תביעה למשמורת משותפת וחלוקת זמני שהות שווים בינו לבין האם.
הוא טען כי בזמן החתימה על הסכם הגירושין עבד במשמרות של 24 שעות ולכן לא יכול היה להתחייב להסדרי ראייה רחבים מאלה שסוכמו בזמנו. כיום, המשיך האב, הוא עובד בעבודה "רגילה", נישא בשנית ונולדו לו תאומות. הוא הכין חדר לבן, והוא רוצה שייקח חלק בלתי נפרד ממשפחתו החדשה.
לפני כשנה ביהמ"ש למשפחה קיבל את תביעתו של האב, קבע כי המשמורת תהיה משותפת, ואף חִייב את האם בהוצאות משפט בסך 20,000 שקל.
השופטת אליה נוס פסקה כך בין היתר לנוכח רצונו של הילד שביקש להיות יותר בבית אביו. בפסק דינה השופטת הסבירה כי השיקול היחיד הוא טובת הילד, ובית המשפט אינו כבול להחלטות קודמות בענייני משמורת, גם אם הן עוגנו בהסכם.
על פסק דין זה הגישה האם ערעור בביהמ"ש המחוזי בלוד, שנדון בפני אב"ד השופטת ורדה פלאוט, והשופטים צבי ויצמן וחנה קיציס.
האם טענה בין השאר כי לא התקיימו התנאים לשינוי ההסדר שקיבל תוקף של פסק דין, שכן לא חל "שינוי נסיבות מהותי" כנדרש לפי ההלכה. בנוסף היא טענה כי חויבה בהוצאות גבוהות, המהוות לשיטתה "הוצאות עונשיות".
בשולי טענותיה היא הסכימה להרחבה של הסדרי השהות והוספת ימי לינה.
מרגיש אהוב
אך השופטים החליטו לדחות את הערעור לאחר שמצאו כי "פסק הדין מפורט ומנומק היטב" ולא נפלה בו שגגה משפטית או עובדתית.
בדומה לביהמ"ש למשפחה, השופטים הסבירו כי משמורת נתונה לשינוי בכל עת, על פי הנסיבות, וקודם כל בהתאם לטובת הילד. לגופו של עניין, השופטים השתכנעו כי האב הוכיח שמדובר בשינוי שמיטיב עם הילד, בעיקר לנוכח המלצות העובדת הסוציאלית.
בנוסף, השופטים ציינו כי גם אם ילכו לפי גישת האם, לדעתם הנסיבות אכן השתנו באופן המצדיק את שינוי ההסכמה שהייתה בין הצדדים בעבר.
בהקשר זה השופטים ציינו בין השאר כי גילו של הקטין כשלעצמו מהווה שינוי נסיבות, שכן בעוד שבזמן אישור ההסכם הוא היה בן שלוש, הרי שכיום הוא בגיל שבו הוא יכול להביע את רצונו, והוא אכן עשה זאת.
כמו כן, השופטים התבססו על תסקיר עדכני שבחן את המצב לאחר השינוי. על כך הם כתבו כי "נמצא שהתוצאות מדברות בעד עצמן: הקטין מרגיש אהוב על ידי שני הוריו, הוא ילד מקסים ונורמטיבי ומתפקד כשורה בבית הספר".
גם בנוגע להוצאות, השופטים לא מצאו הצדקה להתערב בעניין. עם זאת, ולפנים משורת הדין, השופטים לא חייבו את האם בהוצאות האב בערעור.
למעבר אל פסק הדין
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד איתן קוהלי
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.