הקלטות הוכיחו: הדירה שרשומה על הבת שייכת להוריה

קשישה בת 88 שחזרה מאשפוז הזדעזעה כשבתה סירבה שתיכנס לדירה. היא ושאר ילדיה תבעו - וניצחו: "הרישום - בנאמנות בלבד"

דרמה בבית המשפט למשפחה בתל אביב: אישה שנרשמה לפני כ-30 שנה כבעלי דירה תאבד את רוב הזכויות בנכס לטובת אימה ויתר אחיה. על סמך הקלטות מזמן אמת שלא הותירו מקום לספק בדבר זהות הבעלים האמיתיים על הנכס - האב המנוח והאם - קבעה לאחרונה השופטת ענת הלר-כריש שהרישום על-שם בתם בוצע בנאמנות בלבד.

הדירה שבמוקד ההליך נרכשה ב-1997 ונרשמה על-שם הנתבעת. התובעים הם אימה הקשישה ושלושת אחיה. האב המנוח הלך לעולמו ב-2022, כאשר יורשיו הם אלמנתו (50%) וארבעת ילדיו (50%). אין מחלוקת שמאז רכישת הנכס התגוררו בו ההורים, וכי בתם-הנתבעת - חרף היותה הבעלים הרשמי - מעולם לא דרה בה.

הטריגר להגשת התביעה, על-פי הנטען, היה סירוב הנתבעת לאפשר לאימה - בגיל 88, לאחר שחרורה מאשפוז - להיכנס לדירה, בטענה ששייכת לה ומעוניינת להשכירה. נטען שהקשישה הזדעזעה מהתנהגות בתה, ובלית ברירה עברה לגור בבית בנה. הטענה המרכזית בתביעה הייתה שהבעלים האמיתיים על הנכס הינם ההורים, וכי הרישום על-שם בתם בוצע בנאמנות בלבד.

מנגד גרסה הבת שטענת הנאמנות מופרכת מיסודה. היא אף התכחשה, בתוך כך, לטענה שסירבה להחזיר את אימה לדירה מאחר שרצתה להשכירה: לגרסתה אחיה הוא שהגה את רעיון ההשכרה ומאז מחזיק את האם אצלו, ולמעשה "חטף אותה והשתלט עליה", והוא גם זה שעומד מאחורי התביעה. מכל מקום, טענה הבת, הדירה שייכת לה בלבד, ולכן על התביעה להידחות.

"הודאה שאינה משתמעת לשתי פנים"

אבל השופטת הלר-כריש התרשמה שרישום הדירה על-שם הנתבעת בוצע בנאמנות בלבד, על רקע רצון הוריה בזמנו שלא לאבד הטבות כאלה ואחרות. קביעתה נסמכה בעיקר על הקלטות מזמן אמת שהוגשו לתיק, ושלא הותירו מקום לספק בדבר זהות הבעלים האמיתי על הנכס.

כך, באחת ההקלטות נשמעת הנתבעת מודה בפה מלא לטענת אימה ש"הבית הזה מהיום הראשון הוא שלי". בהקלטה נוספת נשמעת הבת אומרת שנתנה כסף לאימה לרכישת הדירה - ולא להיפך, שהאם העניקה לה ממון לקניית הנכס - "באופן המתיישב", לדברי השופטת, "עם המסקנה כי הדירה נרכשה על-ידי ההורים ולא על-ידי הנתבעת".

השופטת הדגישה ש"לא ניתן להתעלם מהדברים המפורשים שאמרה הנתבעת בשתי השיחות המוקלטות הראשונות, ובפרט בשיחה הראשונה. מדובר למעשה בהודאה שאינה משתמעת לשתי פנים בכך שהדירה נרכשה על-ידי ההורים לבעלותם, בניגוד גמור לגרסת הנתבעת בהליך שלפניי". לכך התווספו קשיים בעדות הבת, שהחלישו עוד יותר את גרסתה.

כך למשל, בחקירתה לא זכרה הבת מהו הסכום ששילמו היא והוריה לרכישת הדירה, בעוד שלגבי עסקאות נדל"ן אחרות - שאחת מהן קדמה בכ-7 שנים לזו שבמוקד התביעה - ידעה למסור פרטים רבים. השופטת קבעה שחוסר הזיכרון תומך במסקנה שלא הייתה לנתבעת נגיעה ממשית לעסקת רכישת הדירה (מושא ההליך), וכי הבעלים האמיתיים הינם הוריה.

לפיכך נקבע שהדירה תירשם 75% על-שם האם (50% + 25% מכוח ירושת בעלה המנוח) ו-25% שיחולקו שווה בשווה בין ארבעת האחים. הנתבעת חויבה ב-40 אלף שקל הוצאות ושכ"ט עו"ד לטובת בני משפחתה.

• ב"כ התובעים: עו"ד אברהם קורחוב
• ב"כ הנתבעת: עו"ד אברהם רובינוב ועו"ד מיכאל לויט

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.