שנתיים לאחר שאשתו איבדה מכשירותה ערך הבעל צוואה לטובת נכדו בלבד. אלא ששתי ערכאות פסלו את המהלך
בני-זוג ערכו צוואה הדדית בה ציוו את רכושם שווה בשווה לשלוש בנותיהם. לימים חלתה האישה באלצהיימר ומונה לה אפוטרופוס לרכוש. בנסיבות אלה ערך בעלה, בעודה חיה, צוואה חדשה בה העניק את כל רכושו לאחד מנכדיו. סגנית נשיאת בית המשפט המחוזי בלוד ורדה פלאוט והשופטים צבי ויצמן ויעל מושקוביץ קבעו שהמהלך פסול וחסר תוקף.
בשנת 2002 ערכו בני הזוג, שבינתיים הלכו לעולמם, צוואה הדדית במסגרתה ציוו את רכושם זה לזו, ולאחר מותם – לשלוש מארבע בנותיהם. הבת הרביעית לא נכללה בצוואה מאחר שכבר קיבלה נכס העולה בשוויו על חלקה בירושה.
השנים חלפו והאם לקתה בדמנציה ואיבדה מכשירותה הקוגניטיבית. בשל כך מונה לה ב-2011 אפוטרופוס לרכוש. כשנתיים לאחר מכן, כשהיא עדיין בחיים, ערך האב צוואה חדשה שבמסגרתה ציווה את כל רכושו לנכדו – בנה של הבת שלא נכללה בצוואה ההדדית. בהמשך הלכו שני ההורים לעולמם.
לאחר מותם הגיש הנכד בקשה לקיום הצוואה מ-2013 בעוד הבנות ביקשו לקיים את הצוואה ההדדית מ-2002. בית המשפט למשפחה דחה את בקשת הנכד וקיבל את תביעת הבנות. נקבע שבשל התייעצות שערכו המנוחים עם עורכת דינם בשנים שלאחר תיקון 12 לחוק הירושה (תיקון שלפניו הייתה, ככלל, אפשרות לסטות מצוואה הדדית באופן חד צדדי) והחליטו להותיר את הצוואה ההדדית על כנה ולהפקידה אצל הרשם לענייני ירושה – יש לראותם כמי שאשררו את הצוואה ההדדית ושהתיקון לחוק חל עליהם.
בהתאם לכך נקבע שהמנוח לא יכול היה לערוך צוואה חדשה מבלי ליידע את אשתו ולכן צוואתו בטלה.
הנכד, שלא השלים עם התוצאה, הגיש באוקטובר אשתקד ערעור על פסק הדין. לטענתו, הקביעה שלפיה אשרור הצוואה ב-2008 מהווה צוואה חדשה הינה קיצונית, דרמטית, תקדימית ונדירה, ועומדת בניגוד מוחלט לחוק הירושה.
לטענתו יש להתייחס לצוואה ההדדית ככזו שנערכה טרם התיקון לחוק ולכן סבו רשאי היה לערוך את צוואתו החדשה.
דודותיו של המערער, מנגד, ביקשו להותיר את פסק הדין על כנו.
חוסר תום לב
השופט ויצמן, אליו הצטרפו יתר חברי ההרכב, דחה את טענות הנכד. הוא קבע שבין אם נראה את הצוואה ההדדית ככזו שנערכה לפני התיקון לחוק, ובין אם נראה אותה ככזו שנערכה אחריו, התוצאה היא אחת: בטלותה של הצוואה מ-2013.
עצם עריכת הצוואה המאוחרת בשעה שהמנוחה סבלה מדמנציה מתקדמת באופן השולל אפשרות ליידע אותה על השינוי בחלוקת העיזבון, מהווה לדברי השופט פעולה בחוסר תום לב. "וכי יש לך חוסר תום לב גדול מזה, לשנות מן המוסכם כאשר חברך אינו יכול להגיב לכך ונמצא עומד וידיו קשורות?", תהה.
השופט חידד כי חוסר תום הלב של המנוח בא לידי ביטוי גם בכך שבניגוד לרצונה המפורש של אשתו, בחר להעניק מהעיזבון לנכד שאימו כבר קיבלה נתח משמעותי מהרכוש של בני הזוג.
לפיכך קבע השופט שבשל חוסר תום הלב ניתן להורות על בטלות הצוואה המאוחרת גם בתקופה שלפני תיקון 12 לחוק הירושה.
עם זאת הוא הדגיש כי קביעת בית המשפט למשפחה הייתה נכונה, ואשרור הצוואה ההדדית בתקופה שלאחר התיקון יצר הסתמכות בקרב בני הזוג המנוחים שצוואתם לא תשונה. גם מטעם זה, היה המנוח מוגבל מלערוך את צוואתו לטובת הנכד.
מכל הטעמים שהובאו קבעו השופטים שהצוואה המאוחרת בטלה. הנכד חויב בהוצאות דודותיו בסך 30,000 שקל.
- ב"כ המערער: עו"ד בועז קראוס ועו"ד עמית אלזם
- ב"כ המשיבה 2: עו"ד יהודית מייזלס ועו"ד נגה לנגהולץ לוי
עו"ד איריס ירדני
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין