"דניה סיבוס" תפצה מבקש מקלט שהועסק דרך חברות קבלן חיצוניות

מבקש מקלט מאריתריאה עבד בשביל חברת הבנייה הידועה באמצעות קבלני כוח אדם. בתביעה שהגיש לפני כשנתיים הוא תבע גם ממנה פיצויים על הפרת זכויותיו. התביעה התקבלה בחלקה בשבוע שעבר.

בתביעה שהוגשה ב-2014 נגד קבלנית הבנייה "דניה סיבוס" וחברות הקבלן שהועסק דרכן טען העובד הזר כי פוטר מהעבודה על-ידי אחד המנהלים של "סיבוס" מבלי שקיבל פיצויי פיטורים או תשלום על שעות נוספות וזכויות סוציאליות שונות המגיעות לו כעובד.

לטענת התובע, הוא עבד במפעלי "סיבוס" בלוד ובפלמחים במשך שלוש שנים רצופות ולכן גם על סיבוס לחלוק עם חברות הקבלן בפיצויים להם הוא זכאי.

אלא שהתביעה נגד אחת מחברות הקבלן עוכבה משום שהיא נקלעה להליכי פירוק, ואילו הקבלן האחר לא הגיע לדיונים. משכך, יצא כי התביעה התנהלה נגד סיבוס לבדה, שטענה כי התובע עבד עבורה בשתי תקופות נפרדות, כל אחת ארכה כשנה, והכחישה שמישהו מטעמה פיטר אותו. יתרה מכך, נמסר כי אף מנהל עבודה בחברה לא הכיר את התובע.  

אחראית לשתי התקופות

השופטת עידית איצקוביץ התקשתה להבין את עדותו המבולבלת של התובע, שלא הציג ראיה המעידה על כך שעבד בסיבוס 3 שנים ואף לא הצליח להוכיח מי פיטר אותו בפועל (למעט אמירה שמדובר באדם בשם "קריסטו" – שאינו מוכר לחברה). משכך, השופטת קבעה כי התובע אינו זכאי לקבל מסיבוס פיצויי פיטורים או דמי הודעה מוקדמת.

באשר לזכויות האחרות, השופטת התרשמה כי התובע לא קיבל את מלוא השכר והזכויות הסוציאליות שהגיעו לו, ואף לא נמסרה לו הודעה בכתב על תנאי ההעסקה, בניגוד לחוק.

מכאן נותר לשופטת להכריע מי מהחברות הנתבעות תצטרך לשלם לו את הפיצוי על הפרת זכויותיו, כאשר נראה שאם לא תהיה זו סיבוס – הוא לא יקבל דבר מאף אחד.

כדי להכריע בשאלה השופטת בחנה כמה זמן עבד התובע ואצל מי. השופטת קיבלה את טענת סיבוס כי התובע עבד עבורה בשתי תקופות שונות: תחילה, במשך 13 חודשים באמצעות חברת הקבלן שבפירוק, ולאחר מכן למשך עוד 8 חודשים באמצעות הקבלן האחר (שנעדר מההליכים).

באשר לתקופה הראשונה, מאחר שמדובר בחברת כוח אדם חוקית, חל עליה חוק העסקת עובדי כוח אדם שקובע, בין היתר, כי עובד קבלן צריך להיקלט במקום העבודה אחרי 9 חודשי עבודה, ומשכך סיבוס הייתה המעסיקה שלו במשותף בארבעת החודשים האחרונים לעבודתו.  

בנוגע לתקופת העבודה השנייה, השופטת כי היא אמנם נמשכה פחות מ-9 חודשים, אך מכיוון שלקבלן שדרכו התובע הועסק לא היה רישיון לנהל חברת כוח אדם, החוק לא חל עליו. כלומר, סיבוס העסיקה עובד שלא דרך קבלן מורשה ולכן עליה לשאת בתוצאה. משכך, נקבע כי סיבוס תיחשב למעסיקה במשותף של התובע לאורך כל תקופת העבודה השנייה.

לאחר שבחנה את שווי הזכויות שהופרו השופטת העמידה את סכום הפיצוי שתשלם סיבוס עבור שתי תקופות עבודתו של התובע על סכום של 27,703 שקל (שלגבי חלקם תהיה לה זכות לקבלת החזר מהקבלן הלא מורשה). בנוסף, היא תשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של 3,000 שקל.

• ב"כ התובע: עו"ד אפרת מור-מילמן 
• ב"כ הנתבעת: עו"ד עמיר ליבוביץ'

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.