בית המשפט קבע שהסכם המתנה נחתם בהיות המנוחה, אם ל-10, כשירה ומבלי שהופעל עליה לחץ פסול. המשמעות: המשק שייך לבן ואינו חלק מהירושה
ניצחון מזהיר לגבר על אחיו בבית המשפט למשפחה בפתח תקווה: השופטת אליה נוס קבעה לאחרונה שהסכם עליו חתמה אימו המנוחה ב-2012 להעברת המשק אליו במתנה תקף מבחינה משפטית. המשמעות: הנכס יישאר מחוץ לעיזבון האם, שלפי צוואתה מ-2014 אמור להתחלק שווה בשווה בין עשרת ילדיה. מכל מקום, נקבע שהצוואה ממילא בטלה מפני שנחתמה בהיעדר כשירות.
תחילת הפרשה בינואר 2012 אז חתמה המנוחה, אם ל-10, על הסכם להעברת המשק שלה במתנה לאחד מבניה, הוא הנתבע. כמעט שלוש שנים לאחר מכן, בנובמבר 2014, היא ערכה צוואה הסותרת חזיתית את פעולתה הקודמת: היא הורישה במסגרתה את כלל רכושה, לרבות המשק, לעשרת ילדיה שווה בשווה. במאי 2019 הלכה האישה לעולמה.
בתביעה שהוגשה לבית המשפט ביולי 2021 טענו שישה מהאחים שהסכם המתנה בטל, בין היתר מחמת כפיה ועושק. לטענתם המנוחה הוחתמה על החוזה בניגוד לרצונה ומתוך איומים והפעלת לחץ נפשי פסול. הם התעקשו שלא ייתכן כי אימם ביקשה לנשל את רוב ילדיה מהמשק, שעה שבנותיה - ולא הנתבע - הן שטיפלו בה. לעמדת התובעים הצוואה השוויונית מבטאת את רצונה, ולכן היא הקובעת.
מנגד טען מקבל המתנה שהתביעה התיישנה מאחר שהוגשה למעלה משבע שנים אחרי חתימת ההסכם. לגופו של עניין נטען שאימו העניקה לו את המשק במתנה מתוך רצונה החופשי, ובשעה שהייתה "כשירה, נחושה ואיתנה בדעתה". במקביל הוגשה מצדו התנגדות לצוואה, בין היתר בטענה להעדר כשירות של אימו במועד חתימתה.
בלבלו בין מושאי העושק
תחילה דחתה השופטת נוס את טענת הסף שהעלה מקבל המתנה, בנימוק שמדובר בתביעה במקרקעין אשר תקופת ההתיישנות לגביה ארוכה יותר משבע שנים. ואולם מסקנתה הסופית הייתה שצודק הגבר בטענתו כי אימו בחרה, מתוך רצונה האותנטי והחופשי, להעניק לו את המשק.
"בית משפט זה התרשם באופן ישיר כי המנוחה הבינה את משמעות ההסכם וביקשה לקיימו", כתבה השופטת והוסיפה: "לא ברור גם כיצד יוכלו התובעים להיבנות מן הטענה כי המנוחה לא הבינה את ההסכם, בשעה שהם טוענים כי היא הבינה את הצוואה עליה חתמה שנתיים מאוחר יותר".
לעניין זה ציינה השופטת שלהערכת מומחה בית המשפט, במעמד המתנה הייתה המנוחה כשירה, כאשר רק בשלבים מאוחרים יותר התפתחה אצלה דמנציה. השופטת דחתה את טענת התובעים לכפייה, עושק והשפעה בלתי הוגנת שהופעלו עליה, ובכלל זה את עדות אחת האחיות לפיה אימה "נחטפה בכוח כמו שה לטבח" למשרד עורכי הדין כדי לחתום על ההסכם. "נראה כי התובעים בלבלו בין מה שנדמה בעיניהם כעושק שלהם, בהענקת המשק לנתבע ולא לכל ילדי המנוחה, ובין עושק כלפי המנוחה אשר לא הוכח על ידם", נכתב.
אף שמשמעות הכרעתה כי הסכם המתנה תקף הינה הותרת המשק מחוץ לעיזבון המנוחה והעברתו על-שם מקבל המתנה, קבעה השופטת בהמשך שצוואת האם מ-2014 ממילא בטלה, מאחר שנערכה בשעה שלא הייתה כשירה לכך. פסק הדין הסתיים בפסיקת הוצאות עתק לטובת הנתבע, בסך 200 אלף שקל, כאשר בשל קבלת התנגדותו לצוואה - חויבו התובעים לשלם 60 אלף נוספים.
- ב"כ התובעים: עו"ד ניצן פיק
- ב"כ הנתבעים: עו"ד ירון ממן ועו"ד אייל בוטון
לפסק הדין המלא בתיקים ת"ע 74748-11-20 ואח'
עו"ד מירב בלאיש
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.