את הבית קיבל הבעל מאביו ובני הזוג גרו בו. בית הדין הרבני הגדול קבע כי לא רק שהאישה לא הוכיחה כוונת שיתוף אלא שהראיות העידו בדיוק על ההפך: "כוונת אי שיתוף"
בית הדין הרבני הגדול התיר לאחרונה לפרסום פסק דין שדחה ערעור שהגישה אישה על כך שנשללו ממנה זכויות בבית שבו חיה עם בעלה, אותו קיבל במתנה מאביו. הדיינים הרב שלמה שפירא, הרב צבי בן יעקב והרב דניאל אדרי קבעו כי טענותיה של האישה שלפיהן מדובר ברכוש משותף "רעועות ביותר, חסרות בסיס וחוט שדרה". זאת, משום שהראיות בתיק העידו בדיוק על ההיפך הגמור מכוונת שיתוף – "כוונה לאי-שיתוף".
באוקטובר 2020 דחה בית הדין הרבני בירושלים תביעה של האישה לזכויות בבית שבו גרה עם בעלה מ-2010 ונרשם על שמו לאחר שקיבל אותו מאביו במתנה.
בערעור שהגישה האישה על ההחלטה באמצעות עו"ד ריקי אופק, היא טענה כי מדובר ברכוש משותף למרות הרישום ולמרות המתנה. בין היתר היא טענה שהיא ובעלה לקחו יחד הלוואה של 1.5 מיליון שקלים בשביל לעזור לאביו לממן בנייה על מגרשים שהיו בבעלותו, ובתמורה הוא היה אמור להעביר את הזכויות בבית שבו התגוררו על שם שניהם.
הבעל, שיוצג באמצעות עו"ד לאה קליין אליאב, טען לעומת זאת כי הוא ואשתו נכנסו לגור בבית כשעוד היה רשום על שם אביו, ולפני שנטלו את ההלוואה. כשנתיים לאחר מכן אביו העניק לו אותו משיקולי מס ואף החתים אותו על הסכם שאסר עליו להעביר את הזכויות לאדם אחר ונכתב בו במפורש שמדובר במתנה אישית. יותר מזה, הוא כלל סעיף שמאפשר לאביו לבטל את המתנה אם ייווצר סכסוך בינו לבין אשתו. עוד הוא הדגיש שאשתו הצטרפה להלוואה שלקח בשביל אביו רק משום שהבנק דרש זאת, וממילא אביו הוא זה שהחזיר אותה במלואה אחרי שמכר את אחד הבתים שבנה.
אין שום היגיון כלכלי
הרב שלמה שפירא, הרב צבי בן יעקב והרב דניאל אדרי דחו את הערעור. הם קבעו שאין שום היגיון כלכלי בטענה שהאב העניק לבני הזוג בית בשווי 4.5 מיליון שקלים רק משום שלקחו עבורו הלוואה של 1.5 מיליון שקלים עבור בנייה במקום אחר, שאותה פרע מכספו.
עוד הם קבעו כי ההסכם עליו הוחתם הבעל מוכיח ללא כל ספק שהאב מעולם לא התכוון להעניק למערערת את הבית במתנה. הדיינים קבעו כי ההסכם מעיד בבירור שלא הייתה כוונת שיתוף – לא מצד האב ולא מצד הבן, ולמעשה הוא מוכיח דווקא "כוונת אי-שיתוף" של האישה בנכס.
הדיינים הדגישו עוד כי אין שום קשר בין ההלוואה שניטלה לצורך בניית בתים במגרש אחר לבין הבית שאליו נכנסו כשנתיים קודם לכן. יותר מזה, המערערת הצטרפה להלוואה כלווה פורמלית בלבד כשבפועל מי שלווה את הכספים היה בעלה – עבור אביו, שכאמור, גם פרע אותה במלואה כעבור שנה וחצי.
"חובת ההוכחה לכוונת שיתוף ספציפי המקנה זכויות על פי פסיקת בתי המשפט, בניגוד ללשונו המפורשת של החוק, מוטלת לפתחו של הטוען לכוונת שיתוף. במקרה שלפנינו לא רק שהמערערת לא הוכיחה את טענותיה, אלא שכל טענותיה נראות רעועות ביותר, חסרות בסיס וחוט שדרה", נכתב בפסק הדין.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין