חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: המערערת, אלמנה, הגישה ערעור על החלטת בית הדין האזורי בחיפה שלא התחשב בהסכם ממון שנערך בין הצדדים לפני הנישואין, בו התחייב הבעל לרשום חצי דירה על שמה או שווה ערך. אולם, ביה"ד קבע כי התחייבות זו לא מתקיימת מבחינה משפטית, שכן מדובר בקנין אתן, שאינו מתקבל ללא מימוש בפועל. בנוסף, בית הדין ביטל תביעה לפסיקת סכום כתובה מלא ופסק סכום מופחת לאחר שהאלמנה לא נשבעה שלא קיבלה תשלום קודם, וביטל תביעות למזונות ומגורים מדיני מזונות אלמנה, בהתאם להלכה המקובלת בענייני יבמה ומזונות. המיעוט בפסק הדין סבור שההתחייבות היא התחייבות מיידית וכי יש לקבל את הסכם הנישואין, אך דעת הרוב דוחה טענה זו. כמו כן, בית הדין האשים את בא כוח האלמנה על סגנון בוטה ודרש התנצלות בגין טענות חמורות כנגד בית המשפט.

תוצאה: הערעור נדחה, החלטת בית הדין האזורי התקבלה במלואה, ואין צו להוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בית המשפט קבע כי בדיקת מי השפיר בוצעה ברשלנות שלא על פי סטנדרט הזהירות המתחייב, שכן לא ננקטו כל האמצעים למניעת נזק לעובר כתוצאה מהתזוזות הנורמליות שלו במהלך הבדיקה.

תוצאה: בית המשפט מחייב את הנתבעת לפצות את התובעים בסכום כולל של 317,000 ש"ח, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: מדובר בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר דחה ערעור שהוגש על פסק דינו של בית משפט השלום באותו עניין. המבקשים הגישו תביעה לתשלום בטענה להפרת הסכם, ובית משפט השלום קבע מועדי הגשת תצהירי עדות ראשית. המבקשים הגישו את תצהיריהם באיחור משמעותי וביקשו הארכה למועד ההגשה. בית משפט השלום דחה את התביעה מבלי לדון בבקשה להארכת המועד, בנימוק כי המבקשים לא הצדיקו את העיכוב בהגשת התצהירים וכי לא קיימת הצדקה לבקשת הדחייה. בית המשפט המחוזי אישר את החלטת בית משפט השלום וקבע כי אין להתערב בשיקול דעתו. המבקשים טענו כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא קיבל את תצהירי העדות הראשית שלהם, וכי בא כוח המשיבים פעל בחוסר תום לב בכך שמנע דיון בתוכן המחלוקת, למרות הסכמות לדחיית מועד הדיון שהביאה אותם להאמין כי יוארכו גם מועדי הגשת התצהירים. עם זאת, בית המשפט העליון דחה את הבקשה והסביר כי טענות אלה אינן מעלות שאלה משפטית בעלת חשיבות מיוחדת, וכי בתי המשפט אינם נוהגים להתערב בהחלטות עובדתיות או בשיקול הראיות של בית משפט קמא.

תוצאה: בקשת רשות הערעור נדחתה, והוחלט שלא להתערב בהחלטת בית משפט המחוזי שדחה את הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: הערעור עוסק במחלוקת בין קרובי משפחה בנוגע לזכויות בחלקת קרקע בישוב רהט ובמבנה שנבנה עליה. המערער רכש זכויות בבית המנהל בשנת 1978 בסמיכות עם המשיב, אך הזכויות נרשמו בשמו בלבד תוך הסכמה בעל פה לחלוקה משותפת. בשנות ה-90 החל המערער לבנות על החלקה ללא ידיעת המשיב, שדרש התחייבות כתובה לאישור שותפותו. בין הצדדים נחתם הסכם חלקי לחלוקת הקרקע, אך התברר שאיננה אפשרית פרצלציה והמערער ניצל את מלוא זכויות הבנייה, מה שהשבית את זכות המשיב לבנות. המשיב הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע לביטול הבנייה ולאיזכור זכויותיו.

תוצאה: הערעור התקבל חלקית; צו ההריסה נגד המבנה בוטל. נקבע שכל הזכויות שבמחלוקת הן חוזיות בלבד, והמערער הפר את ההסכם עם המשיב. המשיב זכאי לתבוע פיצויים בנפרד אך אין מקום להרוס את המבנה שנבנה. בית המשפט המחוזי שמר על סמכותו לדון בתיק.

לצפייה לרכישה הזדהה

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המפרקת של חברה שנכנסה להליכי פירוק הגישה תביעה נגד המשיב, נושא משרה לשעבר בחברה, בטענה שהעלה כספים שלא דרך הנהלת החשבונות והפר חובת נאמנות. בית המשפט המחוזי קבע כי התביעה התיישנה לגבי מעשים משנות 1981-1984 למעט מעשים משנת המס המאוחרת יותר, אך בפסק הדין עלתה שאלה משפטית מרכזית: מועד תחילת תקופת ההתיישנות ביחס לתביעה שהוגשה על פי סעיף 374 לפקודת החברות, הקובע סמכות למפרק לתבוע החזרת כספים ונכסים שנעשה בהם שימוש בלתי חוקי במהלך פירוק החברה. הדיון סבב סביב האם סעיף 374 יוצר עילת תביעה חדשה או רק דרך דיונית לניצול זכויות קיימות, וכן אם יש לייחס לחברה ידיעת מנהלי החברה הקשורים במרמה, או שמינוי מפרק מהווה "בריאה חדשה" ללא ידיעה מוקדמת, מה שדוחה את מועד תחילת ההתיישנות. השופט טירקל סבר כי סעיף 374 יוצר עילה חדשה ותחילת ההתיישנות היא רק ביום גילוי המעשה הפסול במהלך הפירוק, כלומר מינוי המפרקת בדבר זה. לפיכך, התביעה לא התיישנה לגבי פעולות שקרו בשנים 1981 ומעלה. לעומת זאת, השופט טל והשופטת שטרסברג-כהן תמכו בגישה כי יש לבדוק מתי ניתן היה לגלות את המעשים בשקידה ראויה, וכי מועד הפירוק הוא המועד המוקדם ביותר במקרים שבהם לא התגלו מעשי ההונאה לפני כן, ועל כן העניין ישוב לבית המשפט המחוזי לבירור התאריך המדויק לתחילת ההתיישנות. החלטתם משקפת התייחסות מדוקדקת לסוגיית היחס בין אחריות נושאי משרה בחברה לבין תחולת עילת התביעה אחרי הפירוק, לצד עקרונות תורת האורגנים וההתיישנות.

תוצאה: השופטים טל ושטרסברג-כהן החליטו לקבל את הערעור ולמנות בירור נוסף בבית המשפט המחוזי לבחינת מועד תחילת תקופת ההתיישנות בהתאם לנסיבות גילוי העובדות, תוך שמירה על זכויות המפרקת לתבוע. המשיב חייב להוצאות בסך 10,000 ש"ח.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המקרה עוסק במבטחת שהבטיחה חברה לביטוח הפרשי שער עבור ייצוא בשנת 1990. לאחר מכן מונה כונס נכסים זמני וכונס קבוע לחברה, ובהמשך הוגשה בקשת פירוק שניתנה לאחר מכן הצו לפירוק ומינוי הכונס כמפרק החברה. הכונס המפרק ביקש מבית המשפט להורות למבטחת לשלם לחברה סכום כסף מכוח הסכם הביטוח, חלק מהחוב נוצר לפני מינוי הכונס (חוב ראשון) וחלק לאחר (חוב שני). המבטחת סירבה לשלם וטענה לקיזוז התשלומים ששילמה בגין ערבויות שנתנה לטובת החברה, אשר שולם לאחר מינוי הכונס אך לפני צו הפירוק. בית המשפט קמא קבע כי המבטחת רשאית לקזז את התשלומים בגין החוב השני בלבד, ודחה את הקיזוז של החוב הראשון. ההלכה המשפטית מתמקדת בסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל המבצע את הדין לגבי קיזוז חובות בפירוק, וקובעת כי המועד הקובע לבחינת החובות והקיזוז הוא מועד מתן צו הפירוק, אך הכונס הממונה משנה את מערכת הזכויות החוקית ומבצע שעבוד ספציפי על נכסי החברה. לפיכך לא ניתן לבצע קיזוז על חובות שיצאו מתאריך מינוי הכונס. עם זאת, נדונה גם זכות הקיזוז לפי דיני חברות וכינוס נכסים הכללים, שבהם נחשב מינוי הכונס כמועד המחאת זכויות, מה שמשפיע על זכויות הקיזוז – חובות שנוצרו לפני מינוי הכונס יכולים לזכות בקיזוז גם אם תשלום הערבויות בוצע לאחר המינוי. בהתאם לכך, הערעור של המבטחת התקבל חלקית: היא זכאית לקזז את סכומי הערבויות גם כנגד החוב שנוצר לפני מינוי הכונס, כל עוד היא שילמה בפועל את הערבויות לפני צו הפירוק. כך, בית המשפט קבע כי בית המשפט המחוזי יצטרך לתקן את החלטתו בעניין זה והוציא הוראות בהן החברה תישא בהוצאות המבטחת.

תוצאה: הערעור נדחה והערעור שכנגד התקבל חלקית – הותר למבטחת לקזז סכומים ששולמו בפועל עבור ערבויות הן כנגד החוב שנוצר לפני מינוי הכונס והן כנגד החוב שנוצר לאחריו, ותוקנה החלטת בית המשפט המחוזי בהתאם.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין דנה השופטת ט' שטרסברג-כהן בערעור נגד החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר דחה את בקשת המערערים לאישור תובענה ייצוגית. המערערים, בעלי מניות ציבוריים בחברה הפועלת בתחום המשקאות הקלים, טענו כי בעקבות סחבת מכוונת במיזוג בין החברה לבין חברה פרטית שבבעלות בעלי השליטה, נגרם להם נזק אישי משמעותי. לטענתם, התשקיף שפורסם כלל פרט מטעה והערכת שווי החברה הפרטית נעשתה באופן שגוי ומוגזם, מה שהוביל להקצאת מניות במחיר שאינו הוגן ולדילול אחזקותיהן. בית המשפט המחוזי קבע כי המערערים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק אישי; כל הנזק נגרם לחברה ולא למניותיהם בפרט, ולכן אין להם עילת תביעה אישית הנדרשת לפי חוק ניירות ערך להגשת תובענה ייצוגית. תקדים משפטי מדבר על כך כי בעל מניות לא יכול לתבוע רק על ירידה בערך המניות אם הנזק הוא של החברה כולה. בנוסף, טענות הערכה מופרזת של שווי והטעייה בתשקיף נדחו. השופטת בחנה גם היבטים כלליים הנוגעים לתובענות ייצוגיות, והדגישה את החשיבות באיזון בין הגשת תביעות ראויות לבין מניעת ניצול לרעה של הכלי. היא הסכימה עם המשפט האמריקאי והקביעה כי דרוש נטל הוכחה המשלב טענות וראיות כדי לקבל אישור לתביעה ייצוגית, ולא מספיק רק טענות בכתב התביעה. בשל מורכבות הטענות וריבוי הנתבעים, השופטת החליטה להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לבדיקה פרטנית האם קיימות עילות תביעה אישיות כלפי כל משיב ומשיב. לו יימצא שכן, יהיה צורך לבחון את תנאי סעיף 54ב לחוק לאישור התובענה הייצוגית. השופטיים צ' א' טל וי' טירקל הצטרפו לפסק הדין והראו גישה משלהם לגבי דרגת ההוכחה והצעדים בבדיקת התובענה הייצוגית.

תוצאה: הערעור התקבל במידה חלקית; ההליך הוחזר לבית המשפט המחוזי למתן החלטה פרטנית באשר לקיום עילות תביעה אישיות של המערערים כנגד כל משיב, לפני המשך ההליך לאישור התובענה הייצוגית.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המבקשים הם בני זוג לשעבר שהתגרשו בעקבות הסכם גירושין, כאשר ההורים של אחת מבנות הזוג טוענים כי שלחו כספים לבתם ולחתנם כדי לרכוש עבורם דירה, אך הדירה נרשמה על שם החתן לשעבר במקום על שמם. במסגרת ההליך המשפטי קיימות שלוש תביעות: א. תביעה של החתן לשעבר לסילוק ידם של ההורים מהדירה. ב. תביעה של ההורים נגד הבת לתשלום מחיר שווי הדירה. ג. תביעה של הבת נגד צדדים אחרים להחזר כספים שהלוו לה. השופט דן בבקשת רשות הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לצרף את התביעות א' ו-ב', תוך ויכוח בנוגע לסמכות בית המשפט לדון בתביעה נגד ההורים של בן זוג לשעבר לפי חוק בתי המשפט לענייני משפחה. השופט התייחס לקושי בפרשנות נוסח החוק ולטעון כי הוריה של בת הזוג אינם "בני משפחה" לעניין דין המשפחה לאחר גירושין, אולם קיבל את הצירוף במסגרת סעיף 6(ה) שמאפשר לצרף תביעות מבתי משפט אחרים אם הדבר תורם לצדק ולתועלת. נקבע כי קיימת הקשר הדוק בין התביעות עקב סכסוך משפחתי עמוק וחשיבות לדון בתביעות אלו יחדיו. עם זאת, התביעה השלישית שנוגעת להחזר כספים מצדדים אחרים, לא מצאה מקום לצרפה. בסופו של דבר, הוחלט כי תביעת סילוק היד תצורף לתביעה הכספית בבית המשפט לענייני משפחה, ואילו התביעה השלישית לא תצורף. כמו כן, הוחלט להשיב את חלק מהתיקים לבית המשפט המחוזי לבירור.

תוצאה: בית המשפט תיקן את ההחלטה וצירף רק את תביעות סילוק היד ותביעת התשלום בין ההורים לבת, והחליט שלא לצרף את התביעה השלישית להחזר כספים. תיק אזרחי אחד הוחזר לבית המשפט המחוזי, וההחלטות בנוגע לצירוף בעניין זה בוטלו. כל צד ישא בהוצאותיו.

לצפייה לרכישה הזדהה

תוצאה: בית המשפט דחה את הערעור והערעור שכנגד, קיבל את הקביעות בדבר רשלנות רפואית אך פסק פיצוי בגין 50% בלבד מנזקיו בשל חוסר בהירות בקשר הסיבתי בין הרשלנות לנזק, ודחה טענות המשיבים להסתכנות מרצון או רשלנות תורמת מצד המערער.

לצפייה לרכישה הזדהה