תת"ע 9337-08-13 מדינת ישראל נ' אבו סאלח

בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר.

כנגד המבקשת הוגש כתב אישום בגין עבירה של עקיפה מסוכנת, בניגוד להוראות תקנה 47 (ד) לתקנות התעבורה.

ביום הדיון לא התייצבה הנאשמת או מי מטעמה, ועל כן נשפטה בהיעדרה בהתאם להוראות סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי, בהתאם לכך הורשעה המבקשת ונגזר דינה לקנס בסך 1,500 ₪,

פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים, ופסילה על תנאי לתקופה של 4 חודשים למשך 3 שנים.

בבוקר הדיון ועוד בעת המתנה להגעת הנאשמת, גילה בית המשפט כי ב"כ המבקשת הגיש בקשה לדחיית הדיון, אך בית המשפט דחה את הבקשה בשל כך שנמסרה בהתראה קצרה כל כך, בלא שתהא שהות לתביעה, לדעת על כך קודם ולהיערך בהתאם, למנוע התייצבות עדים, ולמעשה העמיד בפני בית המשפט עובדה מוגמרת.

בהמשך הגיש ב"כ המבקשת בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר, ובו פירט כי הסיבות לבקשת הדחייה שהוגשה על ידו לדחיית הדיון בכך כי באותו הזמן היה הוא באבל על מותו של קרוב משפחה, וכן בעקבות העובדה כי אחותו של ב"כ המבקשת עברה ניתוח פתאומי באותו יום, וכן כי המרחק הגיאוגרפי הרב בין מיקומו של בית משפט זה לבין מקום עיסוקו של ב"כ המבקשת, מנע ממנו למצוא פתרונות מהירים יותר לסיטואציה שנוצרה.

המשיבה מתנגדת לבקשה לביטול פסק דין, בטענה כי למבקשת ניתנה ההזדמנות להתייצב בבית המשפט, וכי לאחר שלא מימשה אפשרות זו, אין לבטל את פסק הדין, בשל אי התייצבותה.

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים אני קובע כי דין הבקשה להידחות.

סעיף 240 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כדלקמן:

"על פסק דין מרשיע שניתן לפי סעיף קטן (א), יחולו הוראות סעיף 130 (ח) ו- (ט)".