תת"ע 7231-08-14 מדינת ישראל נ' פרץ ואנונו אפרת

הנאשמת הורשעה על פי הודאתה בביצוע עבירה של נהיגת רכב תחת השפעת אלכוהול בניגוד לתקנה 26(2) בתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.

מתחם הענישה ביחס לעבירה בגינה הורשעה הנאשמת מתחיל, כמצוות המחוקק. בענישת מינימום בת 3 חודשי פסילה בפועל מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה ומגיע עד לשנה של פסילה בפועל.

בהתאם לתיקון 113 של חוק העונשין, ייבחן בית המשפט במערך שיקוליו את נסיבות המקרה, שאלת לקיחת האחריות, עברו של הנאשם וכן שיקולי שיקום ככל שאלה רלוונטיים.

בביצוע האיזון הראוי בין השיקולים אותם קבע המחוקק כי חובה לבחון לצורך קביעת הענישה, יציב לנגד עיניו בית המשפט את עיקרון ההלימה כעיקרון מנחה.

הפרשה שבפני החלה להישמע בהליך של הוכחות עת כפרה הנאשמת בעבירה חמורה מהותית אשר ייוחסה לה והיא עבירה של נהיגת רכב במצב של שכרות.

הצדדים באו בדברים לאחר סיום פרשת התביעה, עת הסכימה המדינה במסגרת הסדר עם הנאשמת כי עבירה של נהיגה במצב שכרות תמחק מכתב האישום, ותחתיה תבוא עבירה קלה משמעותית (לצידה רף ענישה שונה משמעותית) והיא נהיגה תחת השפעת אלכוהול.

צודק בא כח הנאשמת בטיעוניו כי כתב האישום המתוקן אינו כולל רף מוכח של אלכוהול תחת השפעתו נהגה הנאשמת.

כמו כן, כתב האישום המתוקן אינו כולל אינדיקציה לנהיגה פרועה או היעדר שליטה ברכב בזמן הנהיגה על ידי הנאשמת.

הנאשמת לקחה אחריות מלאה על מעשיה ביחס לעובדות כתב האישום המתוקן.

לנאשמת רישיון נהיגה משנת 1997 ולחובת שלש עבירות קנס קלות (פעמיים אי החזקת מסמכים ופעם אחת נהיגה ללא שלט נהג חדש) שעל פניו התיישנו שכן האחרונה שבהן היא משנת 2001.

הלכה למעשה נעדרת הנאשמת כל עבר תעבורתי רלוונטי על פני 19 שנות נהיגה.