תת"ע 7171-01-12 מדינת ישראל נ' גולדברג עדי

לפני בקשה לביטול פסק דין שניתן ביום 8.3.12, ע"י כב' השופט בדימוס אנושי, בהעדר התייצבות המבקשת, ובו הורשעה המבקשת בעבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף שפקע בשנת 2009 ונהיגה במהירות העולה על המותר (113 קמ"ש במקום המהירות המותרת של 60 קמ"ש), ונגזרו עליה קנס בסך 1,800 ₪, פסילה בפועל לתקופה של 13 חודשים ופסילה על תנאי לתקופה של 3 חודשים למשך 3 שנים.

טענות הצדדים

לטענת ב"כ המבקשת, המבקשת נשפטה בהיעדר בתאריך 15.1.12 ונדונה לעונשים כבדים. לטענתו, בעבירות כדוגמת המקרה דנן, מרבית התיקים מסתיימים במסגרת הסדר טיעון בין הנאשם למאשימה. לדבריו, לא נמסרה למבקשת הודעה בגין השפיטה בהיעדר והיא גילתה על כך רק ביום 20.4.16 עת הוצג בפניה גיליון הרשעותיה הקודמות בבית המשפט לתעבורה בת"א. לטענת המבקשת, מרבית הרשעותיה הקודמות הינן בשל העובדה כי בעלה לשעבר רשם את רכבו על שמה וברח לחו"ל, ועל כן ביכולתה להתמודד למול הרשעות אלו. עוד טענה המבקשת, כי כיום היא נשואה בשנית ואם לשני בנים, כאשר בנה הקטן בן 10 ימים בלבד והיא חפצה לפתוח דף חדש ורישיון נהיגתה נחוץ לה מאד.

ב"כ המשיבה התנגד לבקשה מן הטעם שהמבקשת נשפטה בהיעדרה ביום 8.3.12 לאחר שעברה את העבירות המיוחסות לה ביום 15.1.12, ולא כפי שנטען על ידה כי נשפטה בתאריך 15.1.12. המבקשת חתומה על ההזמנה לדין בשולי ההזמנה ביום 15.1.12. משבחרה המבקשת שלא להתייצב לדיון אליו זומנה ליום 8.3.12, אין לה אלא להלין על עצמה.

דיון והכרעה

סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק"), קובע את אמות המידה המנחות את ביהמ"ש בבואו להחליט בבקשה לביטול פסק דין. הסעיף קובע שני טעמים, שאינם מצטברים, המצדיקים ביטולו של פסק דין: קיום סיבה מוצדקת לאי התייצבות הנאשם למשפטו או לחילופין גרימת עיוות דין לנאשם כתוצאה מאי ביטול פסק הדין.

ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל נקבע כי: "בשלב זה ניצב המבקש לפתחו של בית המשפט כאשר מבוקשו הוא לקבל "כרטיס כניסה" לקיום חוזר של הליך שהתנהל לכאורה כדין והסתיים. על המבקש מוטל אפוא הנטל לשכנע את בית המשפט כי מתקיימים טעמים המצדיקים את הנעת גלגלי המערכת מחדש".

א. בחינת סיבה מוצדקת לאי התייצבות המבקשת

המבקשת לא העלתה בבקשתה כל סיבה לאי התייצבותה לדיון בתאריך 8.3.12. מהבקשה עולה כי המבקשת סבורה כי נשפטה בהיעדר בתאריך 15.1.12, אולם לא כך. מעיון בהזמנה לדין וכתב אישום, עולה כי ההזמנה לדין נמסרה למבקשת ביד בתאריך 15.1.12 שכן חתימתה מופיעה בשוליה ובה צוין כי היא מוזמנת להתייצב בתאריך 8.3.12 בשעה 08:30 בבית המשפט בפתח תקווה.

כבר נפסק לא אחת, כי טעות או בלבול אינם עילה לביטול פסק דין שניתן בהעדר, וכך באו לידי ביטוי הדברים בהלכה הפסוקה: "השכחה אינה אלא אחת מן הצורות של חוסר תשומת הלב או של הרשלנות, וערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת, הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות. מערכת המשפט חייבת לשאוף לכך, כי המשפטים יתנהלו כסדרם ובמועד שנקבע להם מעיקרא, וכי לא יתפתח או יתרחב הנוהג של דחיות מיותרות או של דיון כפול ללא צורך, שיש בהם כדי להעמיס על קופת הציבור בכלל ועל בתי המשפט בפרט עומס נוסף, שאין הם יכולים לעמוד בו ואשר גם אינו מוצדק לגוף העניין. מי ששכח יישא בתוצאות שכחתו, ולא הציבור בכלל, ובתי המשפט בפרט, הם שיצטרכו ללכת עקב בצד אגודל אחרי מידת תשומת הלב, אותה מוכן פלוני לגייס במועד נתון לעניין ההליכים המשפטיים שנפתחו נגדו" (מתוך רע"פ 418/85 פרץ רוקינשטיין נ' מדינת ישראל, פד' לט' (3) 279, עמוד 280).

אשר על כן, לא מצאתי סיבה מוצדקת לאי התייצבותה של המבקשת.

ב. בחינת גרימת עיוות דין