תת"ע 5237-05-13 מדינת ישראל נ' רינאוי אנס

1. לפני בקשה לביטול גזר דין שניתן ביום 13.07.2014, בהעדר התייצבות המבקש.

2.על פי כתב אישום נהג המבקש ברכב ביום 17.05.2012, בהיותו נוהג חדש, בשלושת החודשים הראשונים מיום קבלת רישיון הנהיגה, ולא ישב במושב לידו מלווה, זאת בניגוד לסעיף 12א1(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת התעבורה").

3.ביום 13.07.2014, התקיימה הקראה. המבקש, אשר הוזמן כדין לא התייצב. משכך, הורשע המבקש בכל העובדות אשר נטענו בכתב האישום ונגזרו עליו העונשים הבאים: קנס בסך של 1,500 ₪; פסילה מלנהוג למשך 3 חודשים, בניכוי 30 ימי פסילה מנהלית, וכן פסילה מלנהוג או לקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים על תנאי למשך שנתיים.

4.ביום 25.07.2014 הגיש המבקש "בקשה דחופה לביטול פסק דין ". לטענת המבקש, לא התייצב לדיון שכן ביום הדיון שהה במכה בערב הסעודית, עת קיים את מצוות העליה לרגל. לטענתו, נראה כי בשל צום הרמאדן ועל רקע ההכנות לקראת הנסיעה, "השמיט בתום לב ובהסח הדעת את דבר הדיון ...וכך גם לא פעל לבקש את דחייתו" (סעיף 4 לבקשה). בנוסף, טען המבקש כי יש לו סיכויי הגנה טובים. משכך, הוא מבקש לאפשר לו להעלות את טענותיו לפני בית המשפט.

5.המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, המבקש הודה כי ידע אודות מועד הדיון ואין בטעות או שכחה כדי להצדיק את הבקשה. זאת ועוד, המבקש טען כי לא ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום ולא פירט את טענת ההגנה. המבקש לא הוכיח כי נגרם עיוות דין בשפיטתו בהעדרו. משכך לא מתקיימות הנסיבות המיוחדות המצדיקות את ביטול פסק הדין.

6.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה, החלטתי כי דין הבקשה להידחות.

אי התייצבות למשפט:

7.סעיף 240 (א) (2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק") קובע, כדלקמן :

"נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית המשפט בתחילת המשפט או בהמשכו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, זולת אם התייצב סניגור מטעמו."

סעיף 130 (ח) לחוק קובע, כי:

"נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין."