תת"ע 5014-08-14 מדינת ישראל נ' אבו ענזה

הנאשם הורשע ע"פ הודאתו בביצוע עבירות של נהיגה בקלות ראש, עבירה על סעיף 62 (2) בפקודת התעבורה.

בהתאם לעובדות כתב האישום, נהג הנאשם ביום 10.8.14 רכב בכביש 60 בין אבו כף לשוקת, כשהוא אוחז בידיו בשעת הנהיגה מסמך, וקורא בו תוך כדי נהיגתו. כתוצאה מהסחת דעתו, סטה הנאשם מנתיב נסיעתו אל הנתיב הסמוך, תוך שהוא מסכן את שאר משתמשי הדרך.

במסגרת הטיעונים לעונש, ביקשה המדינה להטיל על הנאשם פסילה בפועל לתקופה ממושכת, פסילה על תנאי, קנס כספי משמעותי, וחתימה על התחייבות כספית, זאת בשים לב לעברו התעבורתי המכביד של הנאשם, הכולל 172 הרשעות קודמות בפרק זמן של 29 שנות נהיגה.

ההגנה ביקשה להקל עם הנאשם נוכח הודאתו בביצוע העבירה, וכן בשל העובדה כי ב-10 השנים האחרונות לא ביצע הנאשם עבירות תעבורה חמורות וכן בשל העובדה כי הנאשם זקוק לרישיון הנהיגה לצורך עבודתו כנהג הסעות שכן המדובר במפרנס יחידי של אשתו ותשעת ילדיו.

בהתאם לתיקון 113 של חוק העונשין, יש לקבוע את מתחם הענישה הנוהג טרם תקבע הענישה הראויה בהתאם לנסיבות המקרה, עקרון ההלימה ושיקולי ענישה כפי שהגדיר המחוקק באותו התיקון לחוק.

אני קובע (בהשוואה לפסקי הדין דלהלן: 2090/07 מדינת ישראל נ' דוד כהן, 8014/06 מדינת ישראל נ' חסאן רבאח, 374/09 מדינת ישראל נ' יארושנקו), כי מתחם הענישה בעבירה זו של נהיגה בקלות ראש (סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה), הינו כדלקמן:

פסילה בפועל – לתקופה של עד 6 חודשים בחלקו העליון של המתחם.

פסילה על תנאי – בחלקו התחתון של המתחם.

מתחם הענישה מתחיל בפסילה מותנית, שכן המחוקק עצמו לא כלל את סעיף 62 (2) שבפקודת התעבורה בתוספת הראשונה או השנייה של הפקודה.

יוצא כי בהיעדר קשר לגרימת תאונה, לא הגדיר המחוקק חובת פסילת מינימום של רישיון הנהיגה ביחס לעבירה שביצע הנאשם.

ניתוח הענישה הראויה על רקע נסיבות המקרה -

בענייננו, הנאשם קרא במסמך תוך כדי נהיגה, סטה מנתיב נסיעתו, ויצר סכנה לסביבתו.