מדינת ישראל נ' נופל סמיר

בפני בקשה לביטול כתב האישום, לפי סעיף 239 א (ב) לחוק סדר הדין הפלילי [ נוסח משולב] התשמ"ב-1982.

עסקינן בדו"ח הזמנה לדין, מיום 2.1.15 ועניינו, נהיגה במהירות מופרזת, עבירה על תקנה 54(א) לתקנות התעבורה (להלן -הדו"ח). הדו"ח הוסב על שם המבקש, לבקשתו, ביום 18.2.15 וכתב האישום הוגש לבית המשפט, ביום 9.1.18.

תמצית טיעוני הצדדים

לטענת ההגנה, נוכח העובדה כי כתב האישום הוגש לבית המשפט, רק בשנת 2018, לא עמדה המשיבה בפרק הזמן שנקבע בסעיף 225א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982:

(א1) הייתה העבירה עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה, שהחשד לביצועה מבוסס על צילום רכב כאמור בסעיף 27א או 27א1 לפקודה האמורה, לא יוגש עליה כתב אישום ולא יומצאו לבעל הרכב בעניינה הזמנה או הודעת תשלום קנס, אם כתב האישום, ההזמנה או הודעת תשלום הקנס טרם נשלחו ועברה תקופה כמפורט להלן:

(1) ארבעה חודשים ממועד ביצוע העבירה, למעט רכב כאמור בפסקה (2);

כמו כן, הפנה הסנגור לתיק נוסף, שנסיבותיו זהות, לטענתו, שם התקבלה טענת ההתיישנות שהעלה בפני.

ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה, מהטעם כי הודעה על דבר העבירה, נשלחה לבעל הרכב תוך המועד הקבוע בחוק, הדו"ח הוסב במסגרת הזמן הקבועה והוגש לבית המשפט.

דיון והכרעה

חוק סדר הדין הפלילי קובע, בסעיפים 239 א ו-225 א(א1), מסגרת מועדים בהם על התביעה לשלוח לנאשם הודעה על ביצוע עבירה או זימון למשפט. כאשר מדובר על אישום המבוסס על צילום הרכב אין להגיש בגינו כתב אישום אלא אם כן נמסרה לנאשם הודעה על ביצוע העבירה תוך 4 חודשים ממועד ביצועה, כאמור לעיל.

מטרתם של סעיפי החוק הינה להביא לידיעת הנאשם את הכוונה להעמידו לדין, ועם יידוע הנאשם על כוונה זו נפסק מרוץ ההתיישנות הקבוע בסעיפים אלו.