תת"ע 2262-12-14

לפניי בקשה לפסיקת הוצאות לטובת חב' צ'מפיון מוטורס בע"מ.

כתב האישום המקורי הוגש כנגד החברה בעילה של נהיגת רכב במהירות העולה על המותר – אכיפה באמצעות מצלמה.

החברה הגישה ביום 2.3.15 בקשה להסבת האישום על שם הנהג בפועל מר בשיר עלא. בקשה זו נדחתה על ידי תוך שאני מציין כי הסמכות להחליט בדבר זהות הנאשם אינה של בית המשפט אלא של המאשימה. המלצתי לחברה לפנות למאשימה ואכן פנייה כזו נעשתה ביום 10.6.

המאשימה דחתה את הפנייה בטענה שאין ראייה כי נהג הרכב היה מר עלאא וכי הפנייה הוגשה באיחור.

ב"כ החברה התייצבה לדיון ביום 17.6, חזרה על טענותיה, המאשימה ביקשה ארכה לשקול עמדתה ובהמשך הסכימה לתיקון האישום ואף הגיעה להסדר עם מר עלא, אשר הודה בעבירה.

החברה סבורה כי היא זכאית להוצאות בגין הופעה מיותרת לדיון, ואילו המאשימה סבורה שאין הצדקה לכך.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים, אני סבור כי הדין הוא עם החברה.

פרטיו של מר עלאא מופיעים בהסכם השכירות כנהג הרכב. לפיכך דחיית פנייתה של החברה, בטרם הדיון, בטענה "שאין כל ראייה", נעשתה מבלי לבדוק את הדברים לאשורם. אכן החברה לא צירפה תצהיר של מר עלאא, אולם לא היה בכך כדי להצדיק דחייה של הבקשה על הסף. המאשימה יכולה וצריכה הייתה, לדעתי, להבהיר את הדברים לחברה, לבקש הגשת תצהיר או פרטים אחרים של הנהג לשם בדיקה עימו, ויכולה הייתה להגיש בקשה מוסכמת לדחיית הדיון.

התחושה המתקבלת מעיון בתגובת המאשימה לפניית החברה היא של דחיית הפנייה "כלאחר יד", בלא בחינה רצינית של הטענה ובלא נסיון ליצור קשר עם עורכת הדין ששלחה את הפנייה. הכיצד יכולה המאשימה לטעון ברצינות כי "אין ראייה להחזקתו של מר עלאא ברכב, כאשר בהסכם השכירות מופיעים פרטיו המלאים תחת "שם השוכר" לרבות כתובת, מס' זהוי, מספר רשיון נהיגה ומס' טלפון נייד?