תת"ע 2156-03-16 מדינת ישראל נ' וורקו סוטוטאו

לפני בקשה לביטול פסק דין אשר ניתן ביום 17.3.16 בהעדר התייצבות המבקש, ובו הורשע המבקש בעבירה של נהיגה כשרישיון הרכב פקע תקופה העולה על שישה חודשים, בתאריך 21.10.13, ונגזרו עליו קנס בגובה 1400 ₪, פסילה בפועל לתקופה של 3 חודשים ופסילה על תנאי לתקופה של 3 חודשים למשך 3 שנים.

המבקש נשפט בהעדרו לאחר שהוזמן לדיון בעצם חתימה על שולי ההזמנה לדין וכתב אישום, אך לא התייצב.

טענות הצדדים 

המבקש טען כי הוא נשוי ואב לילדה, כי יש לו קשיים כלכליים ואין לו עבודה ומקצוע אחרים וביקש מבית המשפט להתחשב בו ולהחזיר לו את רישיון המלגזה.

ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה מן הטעם שהמבקש הוזמן כדין לדיון בעניינו, אך לא התייצב ואף לא שלח בקשת דחייה. לפיכך, אין לו אלא להלין על עצמו.

דיון והכרעה

סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק"), קובע את אמות המידה המנחות את ביהמ"ש בבואו להחליט בבקשה לביטול פסק דין. הסעיף קובע שני טעמים, שאינם מצטברים, המצדיקים ביטולו של פסק דין: קיום סיבה מוצדקת לאי התייצבות הנאשם למשפטו או לחילופין גרימת עיוות דין לנאשם כתוצאה מאי ביטול פסק הדין.

ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל נקבע כי: "בשלב זה ניצב המבקש לפתחו של בית המשפט כאשר מבוקשו הוא לקבל "כרטיס כניסה" לקיום חוזר של הליך שהתנהל לכאורה כדין והסתיים. על המבקש מוטל אפוא הנטל לשכנע את בית המשפט כי מתקיימים טעמים המצדיקים את הנעת גלגלי המערכת מחדש".

א. בחינת סיבה מוצדקת לאי התייצבות המבקש

המבקש לא העלה בבקשתו כל טענה המתייחסת לסיבה בגינה לא התייצב לדיון.

למבקש ניתן יומו בבית המשפט, אולם המבקש מטעמים השמורים עימו בחר שלא להתייצב לדיון, ולוותר הלכה למעשה על יומו בבית המשפט.

מכל מקום, משלא הייתה התייצבות מטעמים הנעוצים במבוקש, לא יכול הוא לטעון שלא ניתן לו יומו (ראה: רע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל).

ב. בחינת גרימת עיוות דין