תשלום דמי שימוש

בפנינו תביעת רכוש. הצדדים גרושים. עיקרי טענות הצדדים ופרטים נוספים צויינו בהחלטת בית הדין מיום 11.1.12.

התובע מפרט תביעתו לדמי שימוש: מאז ינואר 2005 אנחנו פרודים. מאז האשה גרה בדירה שלנו עד שנמכרה הדירה בסוף שנת 2009. התגרשנו ביום 7.1.07. בקשתי כל הזמן למכור את הדירה או להשכיר כדי לכסות את המשכנתא, אך האשה טרפדה את המכירה בכל דרך. יש דו"ח של חוקר פרטי שניסה לקנות את הדירה. מציג את דו"ח החוקר בפני בית הדין.

עוד מוסיף התובע: יש לי הערכת שמאי לדמי השכירות, בה נאמר שדמי שכירות לדירה זו הם 400 דולר לחודש. תובע מחצית מכך, 200 דולר לחודש, על כל התקופה, קרי- מפברואר 2005 ועד ליום מכירת הדירה, כמעט 5 שנים. סך תביעתו היא 34,780 ש''ח. טוען כי חישוב מדויק מובא בכתב התביעה. עוד הוסיף כי יש לו חוזה שכירות ששכר דירה בעיר אחרת וכן עדויות לכך שגר ברכב.

ועוד הוסיף: לא יכולתי לחזור לדירה כי קבלתי תלונות למח"ש ואני שוטר ולא רציתי לסכן את עבודתי. הדירה נמכרה לשכן, שרצה לקנות אותה כבר מהיום הראשון.

ב"כ הנתבעת מגיב: יש לקיים דיון הוכחות. הבעל עזב את הבעל ביוזמתו לחברתו ב[...], ששמה [...]. כתבי בית דין נשלחו אליו לשם. כל השתלשלות הענינים היו בשליטתו של הבעל, בבית הדין ובבית המשפט. הוא בחר מתי להגיש התביעות וההליכים, האשה נזנחה על ידו והוא נתן עיניו באחרת. כל טענות התובע הן שקר. האשה שתפה פעולה עם ההחלטה לפירוק שיתוף. הבעל ניסה לשלוח חוקר פרטי לפני תום הכינוס. לא הפריעו לו למכור את הדירה במשך כל התקופה. הדירה לא נמכרה משנת 2005 ועד 2009 כי לא היו קונים.

באשר לחוקר הפרטי, טוען ב"כ הנתבעת: החוקר התקשר למשרדי, שוחחתי עמו והוא לא רצה לתת לי פרטים מזהים. הוא התעניין על הדירה אך זה היה לפני פרסום הדירה לציבור. לכן הוא לא קיבל ממני פרטים.

בית הדין בירר פרטים על פירוק השיתוף. התובע טוען כי בשנת 2008 יצא פסק הדין לפירוק השיתוף. טוען כי כבר משנת 2005 הוא רצה למכור את הדירה, אך הצד השני טרפד. והוסיף: "חשבנו שהמכירה תצליח בינינו לבד. אחרי שנה הגיע עו"ד חיימי, ואז עוכב הכל".

ב"כ הנתבעת וטוען: בחודש אפריל 2006 האשה הזמינה את הבעל לחזור לשלום בית, הוא חזר, אך באותו ערב הבעל התנפל על האשה, הילדה, החבר של הילדה והכלב, ואז נשלחה תלונה למח"ש. מאז הוא לא המשיך לבוא לבית.

ועוד הוסיף: עד לשלב של כונסי נכסים שהתמנו, הבעל ניהל את העניינים. צריך להוכיח שנמנעה ממנו הזכות לגור או למכור. ועוד, כשמונינו לכונסים, אנחנו המלצנו לבית הדין למנות כונס נכסים מטעמו של הבעל. לא מנענו ולא הפרענו.

בית הדין שואל את ב"כ הנתבעת - בין אם האשה עיכבה את המכירה ובין אם לאו, הרי האשה גרה בדירה בכל התקופה, ומדוע שלא תשלם על כך דמי שימוש?

ב"כ האשה מגיב: הבעל יכל לגור בדירה. האשה לא מנעה זאת ממנו.

בית הדין מעיר כי לאחר הגירושין האשה מנעה ממנו זאת, שהרי הוא לא יכל לגור שם, שהרי זה לא מקובל, ואף מהפן ההלכתי זה אסור.

ב"כ האשה מגיב כי אם הוא היה מבקש לגור שם, האשה היתה יוצאת ונותנת לו לגור.

כאשר נשאל, שהרי אף אם היתה גרה במקום אחר, היה הדבר עולה לה דמי שכירות, וזה נחסך ממנה, משיב ב"כ הנתבעת: אולי היא היתה גרה אצל הדודים שלה, ללא עלות.

בית הדין מברר עם הנתבעת עצמה אודות התהליך שהיה. הנתבעת מגיבה: לא הוחלט שאני נשארת בדירה. אחרי הגירושין לא היתה החלטה על הדירה. לא היה הדבר בהסכם בגירושין. הבעל רצה שאשאר בדירה בתנאי שלא אבקש את זכויותיו ממקום עבודתו, אך לא הסכמתי ורציתי למכור את הדירה. הבעל לא ביקש למכור את הדירה. הוא הגיש תביעות לבית הדין.

הבעל מגיב: בשנת 2006 הגשתי תביעה למכירת הדירה.

ב"כ האשה דורש שוב לנהל דיון הוכחות, אך לא הבהיר אילו פרטים מהותיים יש עדיין להוכיח במישור העקרוני.

עד כאן טענות הצדדים.

ובכן, לאחר הפעלת שיקול הדעת, בית הדין קובע כי במישור העקרוני, יש לחלק את ההחלטה לשני חלקים: קודם הגירושין ואחרי הגירושין.