תשובה ואח' נ' רגב ואח'

החלטה בבקשות מס' 2, 3 ו-4

א. בקשה מס' 2 – בקשה של הנתבעים להפקדת ערובה להוצאות

1.התובעים הגישו תביעה לסילוק ידם של הנתבעים ממגרש 48 בכפר חנניה, אשר התובעים הם בעלי הזכויות בו, ולחיובם בתשלום 65,000 ₪ בגין שימוש שעשו בחלק ממגרש זה, אליו הם פלשו. התובעים ביססו טענתם על מדידה של המודד המוסמך סולימאן שאהין.

בכתב ההגנה כפרו הנתבעים בטענות התובעים אודות פלישה ושימוש שלא כדין במקרקעין בהם יש לתובעים זכויות. בהתבססם על מדידה של המודד המוסמך מטעמם, ג'ריס מוסא, טענו הנתבעים כי הם מחזיקים כדין בשטח בו מיוחסת להם הפלישה.

2.הנתבעים עתרו לחייב את התובעים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם. תקנה 519 לתקנות סדר הדיו האזרחי, תשמ"ד-1984 אינה מפרטת באילו מקרים בית המשפט יחייב תובע במתן ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. בפסיקה גובשו כללים מדריכים וסוגי מקרים שבהם ייעשה שימוש בתקנה, כאשר הכלל המנחה הוא שאין בית-המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד ולא תיחסם גישתו של תובע דל אמצעים רק בשל חוסר יכולתו הכלכלית.

כך למשל, הוסמך בית-המשפט בתקנה 519(א) לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע, כאשר הרציונל העומד בבסיס הסמכות להטיל ערובה הינו מניעת תביעות סרק ובעיקר הבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע, בייחוד כשנראה שסיכויי התביעה נמוכים. (ראו: רע"א 8010/01 מימון נ' אלדן (פורסם בנבו, 29.7.02); ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ פ"ד מז(3) 846); רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ (פורסם בנבו, 17/04/2001); יואל זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית, עמ' 901-900)).

3.המקרה הנוכחי אינו עונה לקריטריונים שנקבעו בפסיקה לעשיית שימוש בתקנה 519, ולפיכך דין בקשה זו להידחות. אין מדובר בתביעה אשר על פניה הינה תביעת סרק ואין מדובר ב"מעגל נשיה" מכביד אשר עשוי לסכל אפשרות של הנתבעים לגבות הוצאות משפט שייפסקו לזכותם, במידה וייפסקו, בפסק דין.

ב.בקשה מס' 3 - בקשה של הנתבעים למתן צו לעיון במסמכים ספציפיים

4.ביום 14.10.2013 הנתבעים עתרו למתן צו שיורה לתובעים להמציא לעיונם את כל התכתבויותיהם עם הרשות למקרקעי ישראל (להלן: הרשות). בבקשה נטען כי במסגרת צו גילוי מסמכים מיום 7.8.2013 צויין במכתב בא-כוחם של התובעים כי בידיהם התכתבות חסויה עם המחלקה המשפטית ברשות, וסירובם של התובעים לחשוף בפניהם התכתבות חסויה זו אינה כדין.

5.ביום 15.10.2013 הוריתי לנתבעים ליתן תגובתם לבקשה זו עד ליום 10.11.2013. התובעים הגישו תגובתם ביום 7.10.2013, ובה טענו כי בקשת הנתבעים מתייתרת, מאחר ו"בהחלטתו מיום 15.10.13 החליט בית המשפט לחשוף את המסמכים החסויים בפני המשיבים/הנתבעים".

מאחר ועד היום לא ניתנה החלטה בבקשה מס' 3 או החלטה אחרת המורה לתובעים לחשוף בפני הנתבעים מסמך כלשהו שלא גולה על ידי התובעים עצמם כחלק מנספחים של בקשות אותם הם בחרו להגיש לבית המשפט, לא ירדתי לפשר טענה זו של התובעים בתגובתם מיום 7.10.2013.

6.לאור הודעת התובעים, בסעיף 3 לתגובתם, לפיה כי הם המציאו לידי הנתבעים את כל המסמכים "עם הבקשה לצו לגילוי מסמכים לרשות מנהל מקרקעי ישראל" - הנני מורה לנתבעים להודיע עד 25.11.2013 האם הם עומדים על בקשתם.

ג.בקשה מס' 4 – בקשה של התובעים למתן צו לגילוי כל מסמכי תיק מנהל על שם הנתבעים הנמצא בידי רשות מקרקעי ישראל

7.ביום 15.10.2013 עתרו התובעים ליתן צו לגילוי כל מסמכי הרשות המצויים בתיק מנהל 22119654א על שם הנתבעים וצו למתן תעודת ציבור לרשות למר מג'אד פראג' שהינו מנהל מחלקת מיפוי ברשות. לבקשה צורפו העתק מכתבה של באת-כוח התובעים לרשות, שכותרתו "חשד לזיוף מסמכי רישום בתיק מנהל 22119654 א ע"ש אהרון ושלומית רגב", והעתקי שני מכתבי תשובה של המחלקה המשפטית של הרשות. בנימוקי הבקשה צויין, בין היתר, כי הנתבעים סירבו לאשר את גילוי המסמכים אותו ביקשו התובעים מהרשות.

ביום 15.10.2013 הוריתי לנתבעים ליתן תגובתם עד ליום 10.11.2013. בתגובה התנגדו הנתבעים לבקשה בנימוק כי היא גורפת, אך הותירו לשיקול דעת את שאלת קבלת עמדתו של מנהל מחלקת מיפוי ברשות באשר לגבולות שבין מגרש התובעים למגרש הנתבעים.

8.איני רואה מקום להורות על גילוי ועיון בכל מסמכי התיק של הנתבעים ברשות. מדובר בחשיפה גורפת, אשר פוגעת בפרטיות הנתבעים, מצד אחד, ותרומתה לליבון המחלוקת בין הצדדים אינה ודאית, מצד שני.

בשלב זה, בו מסתמך כל בעל דין על מדידה שביצע מודד מטעמו, ניתן יהא לקדם את ליבון המחלוקת באמצעותם. אין בכך כדי לשלול את זכות מי מהצדדים לזמן לעדות בבוא העת את נציג הרשות, בצירוף מסמכים רלוונטיים.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ח' כסלו תשע"ד, 11 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: