תניית בוררות לא בהכרח תחול כאשר היא קיימת בחוזה מוקדם שהמאוחר מפנה אליו בכלליות

השופט  י' דנציגר:

           לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (הנשיאה ה' גרסטל) בת.א. 3138-02-09 מיום 8.7.2009, בו נדחתה בקשתו של המבקש למינוי מותב בוררים מכוח תניית בוררות בחוזה חכירה ולפי סעיף 8 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות).

רקע עובדתי

1.        כפי שעולה, בין היתר, מנספח ה' לבקשה ומסיכומיהם של המשיבים, ביום 11.4.1934 נחתם חוזה חכירה (להלן: חוזה החכירה) [נספח ד' לבקשה] בין מר עמנואל קרסנינסקי (להלן: קרסנינסקי) לבין המשיבה 1, הקרן הקיימת לישראל (להלן: הקק"ל) בנוגע לנחלה במושב גת-רימון הידועה כחלקות 11 ו-42 בגוש 6718 (להלן: המקרקעין). סעיף ל"ז לחוזה החכירה הינו תניית בוררות (להלן: תניית הבוררות) הקובעת מנגנון ליישוב סכסוכים בין החוכר לבין הקק"ל, ולפיה:

"אם יפלו חילוקי דעות בין הקרן ובין החוכר כתוצאה מהחוזה הזה - יכריע משפט-בוררים, מלבד הענינים שבעבורם נקבעו סעיפים מיוחדים בחוזה הזה. משפט-הבוררים יהא מורכב מבא-כח אחד של הקרן, בא-כח אחד של החוכר ואיש שלישי אל-צדדי, שימונה על-ידי הועד הלאומי של כנסת-ישראל בארץ-ישראל או המוסד העליון של קהלות יהודיות בארץ-ישראל, שיבואו במקומו. משפט-בוררים זה יסודר, ידון ויחליט בהתאם לפקודת-הבוררות משנת 1926, או חוק אחר שיבוא במקומו. כמו-כן הוא צריך לדון ולהחליט בהתאם לתקנות החוזה הנוכחי ובהתאם למנהגים השוררים בארץ-ישראל בקשר עם חכירה העוברת בירושה של הקרן".

2.        ביום 25.6.1968 הועברו הזכויות בחלק מהמקרקעין, אשר הוכרו כנחלה נפרדת (להלן: הנחלה) לגב' בלהה קרני (קרסנינסקי-דבשי) וזו מכרה את זכויותיה בנחלה למר יוסף מדובר. ביום 17.3.1977  העביר יוסף מדובר את הזכויות בנחלה למבקש, מר אמנון מדובר (להלן: המבקש או מדובר). תוקפו של חוזה החכירה פג ביום 30.9.1982 ובהסכמת המבקש והמשיב 2, מנהל מקרקעי ישראל (להלן: ממ"י), המנהל את המקרקעין עבור הקק"ל, שמצאה ביטויה בחוזה מיום 30.7.2006 [נספח ה' לבקשה] (להלן: חוזה ההארכה), הוארך חוזה החכירה עד ליום 29.9.2031. בחוזה ההארכה, בניגוד לחוזה החכירה, לא הייתה תניית בוררות מפורשת. ברם, בחוזה ההארכה צויין כי:

"לפיכך הוסכם בין הצדדים להאריך את תנאי חוזה החכירה המקורי ולהחילם בהסכם זה לגבי הנחלה הרשומה ע"ש מר אמנון מדובר, על כל תנאיו, לתקופה של 49 שנים נוספות עד ליום 29.09.2031, בשינויים שלהלן:

1.    גבולות הנחלה ושטחה הינם בהתאם לתרשים המצורף להסכם זה והמהווה חלק בלתי נפרד מהסכם זה.

2.    על אף האמור בחוזה החכירה המקורי גובה דמי החכירה השנתיים ייקבעו וישולמו על פי קביעת מועצת מקרקעי ישראל בהחלטותיה הנוגעות לתשלום דמי חכירה שנתיים בגין נחלה, כפי שיהיו בתוקף מעת לעת.

3.    תנאי החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 1054 המצ"ב ומהווה חלק בלתי נפרד מהסכם זה, יחולו על תנאי הסכם זה".

3.        בו ביום, דהיינו ביום 30.7.2006, נחתם חוזה נוסף בין המבקש לבין ממ"י [נספח ז' לבקשה] (להלן: חוזה בית שני). לפי המבוא לחוזה בית שני, ביקש מדובר להקים בנחלה יחידת מגורים שנייה וממ"י הסכים להרשות לו לעשות כן.

           בסעיף 5 לחוזה בית שני נקבע כי:

"יחידת המגורים הנוספת תהווה חלק בלתי נפרד מנחלתו של המתיישב, וכל הוראות חוזה החכירה והחלטות מועצת מקרקעי ישראל החלות על נחלה התקפות בעת הגשת תכניות בניה למינהל, ובמיוחד החלטות מועצת מקרקעי ישראל המתייחסות לגודל שטח הבנייה של יחידת המגורים הנוספת, תחולנה על הסכם זה" (ההדגשות אינן במקור - י.ד.).

           בסעיף 6 לחוזה בית שני נקבע כי:

"תוכניות הבנייה תוגש [כך במקור] לאישור המינהל מראש ע"י ועל שם המתיישב בלבד, בטרם שתוגש לרשויות התכנון המוסמכות לאישורן הן".

           יצויין, כי מנספח ח' לבקשה עולה כי בין המבקש לבין ממ"י נחתם אף חוזה לבניית בית שלישי, גם הוא ביום 30.7.2006, ונוסחו ותנאיו דומים לאלו של חוזה בית שני.

4.        על פי סיכומי המשיבים, בין הצדדים התגלע סכסוך הנוגע לדמי ההיתר שעל המבקש לשלם לממ"י בגין אישור הבנייה הנוספת, נושא חוזה בית שני, אותה הוא מעוניין לבצע בנחלה, בגודל של 195 מ"ר שטח עיקרי וכן 66 מ"ר כשטח שירות. נטען כי ממ"י חייב את המבקש בגין תוספת בנייה זו בדמי היתר בסך של כ- 1,000,000 ש"ח (להלן: דמי ההיתר). המבקש סירב לשלם לממ"י את דמי ההיתר וטען כי הוא פטור מתשלומם. בהמשך לכך, פנה המבקש לוועדה המקומית לתכנון ובנייה בבקשה לאשר את תוכניתו וזו סירבה להעניק לו היתר בנייה כיוון שממ"י לא חתם על הבקשה. על החלטתה של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הגיש המבקש ערר לועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה אשר קיבלה את הערר. בהמשך לכך, ממ"י הגיש עתירה מנהלית כנגד החלטת ועדת הערר המחוזית ובקשה לצו ביניים, במסגרתה הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה, לפיה יפקיד המבקש ערבות בנקאית בגובה דמי ההיתר אותה יוכל ממ"י לחלט במידה ותתקבל העתירה. כמו כן עולה מסיכומי המשיבים כי טרם ניתן פסק דין במסגרת העתירה המנהלית.

5.        מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי לאחר קיום ההליכים בועדת הערר וההתדיינות בבית המשפט לעניינים מנהליים, פנה המבקש ביום 18.1.2009 למשיבים בבקשה למינוי מותב בוררים מכוח סעיף ל"ז לחוזה החכירה. המשיבים דחו בקשה זו במכתבם מיום 22.1.2009. משכך, הגיש המבקש ביום 4.2.2009 בקשה לבית המשפט המחוזי מרכז למינוי מותב בוררים.

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי