תלה נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.התובע עותר כי נצהיר כי המשיך להיות תושב ישראל בכל התקופה 1.1.08 ועד

פסה"ד וכי על הנתבע לשלם לו לתקופה זו את כל התשלומים/ מענקים/ קצבאות להם הוא זכאי ובכלל זאת ק"ז, לאחר שנדחתה בקשתו להכיר בו כתושב מ- 1.1.08 משאינו מתגורר בישראל ומרכז חייו בישראל, כאמור במכתב הנתבע מ- 1.8.10 (ומ- 30.12.10, כמענה למכתב ב"כ התובע).

2.הנתבע בהגנתו הכחיש הטענות שבתביעה וטען כי ביום 1.8.10 הודיע לתובע כי הוחלט לראותו כמי שאינו תושב מ- 1.1.08, משהוברר כי מתגורר הוא בשטחים עם אשתו השלישית ("האישה").

משפנה לבחינת מעמדו בשנית (20.1.11), נבחן שוב מעמדו והודע לו כי ההחלטה בעינה עומדת.

בהתאם נוצר לו חוב ע"ס 50,000 ₪ נכון ל- 22.3.11, משנשללה רטרואקטיבית זכאותו לק"ז (כפי שהודע ב- 6/10).

3.התובע הגיש תצהיר עדות ראשית שלו, של מר עאזם זיאד, חבר לתובע ("זיאד") ושל קעיק מאהר, חבר לתובע ("מאהר") ונוסח תצהיר האישה (שלא נחתם ולא אומת).

ביום 28.10.12 נשמעו עדויות התובע, כשברישא הדיון הודיע ב"כ התובע כי הוא מוותר על עדות האישה.

לבקשת התובע נשמע חוקר המל"ל ב- 7.4.13 וכן נשמעה עדות בן התובע מר עומר סמיח ("הבן") מטעם הנתבע.

לבקשת התובע הוגשו סיכומי הצדדים בכתב:

סיכומי התובע ב- 29.7.13.

וסיכומי הנתבע (לאחר ארכה) ב- 5.11.13.

4.ולהכרעתנו -

א. מהות התביעה שבפנינו היא הצהרה.

ממילא, אין מקום לעתירת התובע ברישא תביעתו להורות לנתבע לשלם לו למפרע ולעתיד את כל התשלומים/ מענקים/ קצבאות, כולל קצבת זקנה.

ב.אין חולק כי התובע היה ועודנו אזרח ישראל.

טוען התובע בתביעתו כי ב- 2001 נישא לגב' תלה נג'אח אחמד תושבת דיר אלג'סון שברשות הפלשתינאית ("האישה").

בשנת 2005 הפסיק לעבוד בצאן ובשלב כלשהו עבר לגור מערבית לטייבה, כשב- 2009 מכר את ביתו שם ומאז "שכר דירות מגורים בעיר טייבה מאנשים שונים".

לאשתו יש דירה בבעלותה ברָשות, בה היא שוהה למשך ימים ספורים, והוא לא באופן קבוע, מבקר אותה שם, עת שוהה היא שם. בתחילת נישואיו לאשה "רוב זמנו הוא גר בעיר טייבה". "בכל תקופת נישואיו" (לאישה) "הוא שכר דירה בטייבה".

בהמשך טען כי הוא גר בטייבה חבריו, ילדיו, נכדיו, אדמותיו, חשבון הבנק, ביטוחו, רכבו ומיסיו כולם בתחום מד"י ולו "כוונה להיות תושב ישראל".