פס"ד בשלוש תובענות רכושיות בין בעניינם של ידועים בציבור לשעבר - פסקדין

להלן אכריע בשלוש תובענות רכושיות בעניינם של הצדדים:

• תובענה לפסק דין הצהרתי בו עתרה התובעת להורות כי היא זכאית למחצית מהזכויות בבית המגורים הרשום על שם הנתבע, שנבנה בזמן החיים המשותפים ברחוב ... ביישוב X (להלן: "הבית"), הידוע כגוש .... (תלה"מ 56666-10-22).

   

• תובענה לפסק דין הצהרתי בו עתרה התובעת לחלק את הזכויות הרכושיות, הסוציאליות והפנסיוניות שנצברו בזמן החיים המשותפים ולהורות כי בין הצדדים התקיים שיתוף בזכויות אלה (תלה"מ 48666-12-23).

   

• תובענה לסילוק יד ותובענה כספית שהוגשה על ידי הנתבע ובה עתר לסלק ידה של התובעת מבית המגורים הרשום על שמו (מושא ההליך בתלה"מ 56666-10-22) וכרך בה תביעה כספית, בה עתר לחייב התובעת במחצית תשלומים ששילם בין השנים 2020 ל- 2024 בגין משק הבית המשותף, לרבות בגין ארנונה, חשמל, מים ועוד (תלה"מ 18960-01-25).

   

  רקע עובדתי וטענות הצדדים: 

  1. התובעת והנתבע, בני זוג משנת 1993, ללא נישואין, ניהלו משק בית משותף, תחת קורת גג אחת, משנת 1995 לערך, תוך שהם מתנהלים בחשבונות בנק נפרדים ומחלקים ביניהם את הוצאות המחייה.

      

  2. הצדדים הכירו בשנת 1993, עת היה הנתבע בהליכי גירושין וממערכת זוגית זו אין לצדדים ילדים משותפים.

      

  3. בתחילת חייהם המשותפים, הצדדים התגוררו בדירה שהייתה שייכת לנתבע בעיר Y, ולאחר מכן עברו להתגורר בדירת עמידר ברחוב ... בעיר Y (זכות שניתנה לתובעת- להלן: "הדירה הראשונה").

      

  4. בחודש ספטמבר 1999, רכשו הצדדים במשותף את הדירה הראשונה מחברת עמידר. דירה זו נרשמה בלשכת רישום המקרקעין על שם התובעת בלבד, כאשר לדברי התובעת, רישום הדירה על שמה בלבד נעשה לבקשת הנתבע ומשיקולי מס.

      

  5. לדברי הנתבע, הדירה הראשונה נרשמה על שם התובעת בלבד, על מנת למצות זכויותיה כאם חד הורית (ראו: עמ' 4, ש' 27 לפרוטוקול מיום 24.3.2025).

      

  6. לדברי הנתבע, הוא מכר את דירתו הקודמת והשקיע את כל כספי המכירה בדירה הראשונה, כאשר לדבריו, מתוך סך כולל של 650,000 ₪, ששולמו עבור הדירה הראשונה, התובעת שילמה סך של 250,000 ש"ח בלבד, ואת היתרה שילם הנתבע מכספי מכירת דירתו.

      

     אלא שבניגוד לטענת הנתבע, בעדותה הצהירה התובעת כי הדירה הראשונה נרכשה בחלקה הארי מכספי משכנתא, ששולמה על ידי שני הצדדים, בסך 485,000 ₪ וההון העצמי בסך של 75,000 ₪ שולם על ידי הנתבע (ראו: עמ' 4, ש' 20 -21 וש' 29 -30 לפרוטוקול מיום 24.3.2025).

      

     לדברי התובעת עצמה, חישוב שעשתה מלמד כי הנתבע שילם ממקורותיו סך מצטבר של כ-340,000 ₪ (השתתפות בתשלומי המשכנתא + ההון העצמי, ראו: עמ' 5, ש' 14 לפרוטוקול מיום 24.3.2025).

      

  7. בחודש ינואר 2000, חתמו הצדדים על הסכם (ראו: נספח 2 לכתב התביעה, להלן "ההסכם") שלא אושר ע"י נוטריון (בניגוד לטענות ב"כ הנתבע בסיכומיה) ולא קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט.

      

  8. לטענת התובעת (סע' 10 לכתב תביעתה) בין הצדדים שררה הפרדה בחשבונות הבנק, למעט הנכס שרכשו במשותף, דירת המגורים בעיר Y, בה גרו משך למעלה מ-20 שנה והמטלטלין.

      

     [בנסיבות אלה, לא נהירה עתירת התובעת להצהיר כי חל שיתוף בכל הנכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים וסבורני כי די בהפרדה הרכושית הנטענת ומשתקפת מעדותה ותצהירה כדי ללמד כי תביעתה הנוספת של התובעת נעדרת בסיס משפטי].

      

  9. אין מחלוקת כי הצדדים בחרו לנהל חייהם באמצעות חשבונות בנק נפרדים, תוך חלוקה שווה של תשלומי הוצאות המחייה המשותפת, לרבות נסיעות לחו"ל (סע' 11 לכתב התביעה וכן ראו: עמ' 4, ש' 1 -3 לפרוטוקול מיום 24.3.2025).

      

  10. בסעיף 2 להסכם שערכו הצדדים בשנת 2000, נקבע שכחלק מניהול משק הבית המשותף, הדירה הראשונה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים, זאת על אף שהדירה נרשמה על שם התובעת בלבד.

       

  11. בסעיף 3 להסכם נקבע ש" כל רכוש שיירכש בעתיד, כולל נדל"ן, יירשם על שם הרוכש בלבד או על שם שני הצדדים בחלקים שווים".

       

  12. בסעיף 4 להסכם נקבע כי "במקרה של פרידה, יימכר הרכוש המשותף - הנזכר בסעיף 2 לעיל (כולל הדירה) - וכל צד ייטול מחצית ערכו של הרכוש..."

       

  13. לדברי הנתבע, התובעת יזמה את עריכת ההסכם, הייתה מעורבת בהכנתו, שיפרה אותו מעת לעת לאחר קבלת ייעוץ, וידעה שטרם חילק את זכויותיו הפנסיוניות עם גרושתו (זאת הגם שהתברר בהמשך כי מועד הקרע בין הנתבע לבין גרושתו קדם בהרבה למועד עריכת ההסכם) כאשר לשיטתו, הצדדים החליטו על הפרדה רכושית מוחלטת והסכימו שכל אחד מהם יישאר הבעלים של הזכויות הרשומות על שמו (למעט בעניין הדירה הראשונה, שביחס אליה הוסכם במפורש כי היא נכס משותף, חרף הרישום על שם התובעת בלבד).

       

  14. לדברי הנתבע, הוא התגרש מאשתו הראשונה בשנת 1998, אך הליכי חלוקת הרכוש והזכויות הפנסיוניות עם גרושתו נמשכו לטענתו עד לשנת 2022 (כאמור בניגוד לעולה מעדות הנתבע עצמו) זאת חרף העובדה שמועד הקרע בינו לבין גרושתו נקבע לחודש דצמבר 1992 (ראו: נספחים שצירף הנתבע לתצהירו).

       

  15. התובעת פרשה לפנסיה מעבודתה כמורה בשנת 2014, קיבלה פיצויים בסך של כ- 500,000 ₪, שהופקדו בחשבונה האישי והנתבע פרש לפנסיה מעבודתו במפעלי ים המלח בשנת 2015, לאחר 34 שנות עבודה.

       

  16. הנתבע טוען כי משנת 2003, עם גיוס בנה של התובעת, החלו הצדדים לישון בחדרים נפרדים, ומערכת היחסים ביניהם התדרדרה והייתה כמעט בלתי נסבלת, כשלדבריו הייתה בין הצדדים הפרדה מוחלטת, כולל בחשבונות הבנק- הוא לא ידע דבר על כספי התובעת והיא לא ידעה מאומה על כספיו.

       

  17. לעומת זאת, טוענת התובעת כי למרות שהצדדים התנהלו בחשבונות בנק נפרדים, הם חילקו ביניהם את תשלומי הוצאות המחייה המשותפת, כולל נסיעות לחו"ל (צורפו בנספח 1 לתצהיר התובעת רישומים בכתב יד בדבר הוצאות משותפות שחולקו בין הצדדים, מהם עולה כי בוצעה התחשבנות בגין ההוצאות השוטפות), כאשר לדברי התובעת, הדבר נעשה "בצורה מסודרת, רשום הכל" (עמ' 4 ש' 34 לפרוטוקול מיום 24.3.2025) "אני רושמת... נניח אני רואה שהוא שילם פחות או יותר... מעבירה אליו, או הוא מעביר אליי" (עמ' 12, ש' 6 - 7 לפרוטוקול הדיון מיום 24.3.2025) כך שסך ההוצאות מתחלקות בין הצדדים בחלקים שווים.

       

      אציין כבר עתה כי מהרישומים שצירפה התובעת עולה כי הצדדים ניהלו התחשבנות דווקנית ביחס להוצאות השוטפות, והללו מלמדים כי הצדדים לא ניהלו קופה משותפת אף לא לצורכי המחיה וההתנהלות השוטפת וערכו בכל חודש או חודשיים התחשבנות שבה וידאו שהתשלומים השוטפים מחולקים ביניהם בחלקים שווים. כך לדוגמא תיארה התובעת את ההתחשבנות ביחס להוצאות הדלק של הרכב בו נהגו הצדדים והשיבה לשאלת ביהמ"ש מדוע היה חשוב לצדדים לערוך התחשבנות מדוקדקת בענייו זה: "א. רצינו להיות... הוגנים... אחד כלפי השני, ב. נ' (התובע. א.מ.) היה מאוד רגיש לאוטו לדלק. וכל הזמן אמר שאני נוסעת יותר, ואז הוא אמר שאני צריכה לשלם יותר" (עמ' 20, ש' 13 - 16 לפרוטוקול מיום 24.3.2025), כאשר לדברי התובעת, הצדדים התחשבנו ביניהם גם על הוצאות זעומות, דוגמת 10 או 38 שקלים (עמ' 20, ש' 39 - עמ' 21, ש' 1 לפרוטוקול מיום 24.3.2025).

       

      עוד הוסיפה התובעת להדגיש כי הוצאות אישיות שלה, דוגמת בריכה, פילאטיס, פילהרמונית או אופרה שולמו מחשבונה (עמ' 22, ש' 8 - 9 לפרוטוקול מיום 24.3.2025) באופן המלמד גם כן על הפרדה רכושית ביחס לתשלום ההוצאות, כשלדברי התובעת: "זה בריכה שלי, אני הולכת. לא היה נעים לבקש ממנו" (שם, ש' 28).

       

  18. עם זאת, לטענת הנתבע, התובעת לא שלחה לו מעולם התחשבנויות לפני שנת 2020, וכי החישובים שהיא מציגה כעת נועדו לצורכי התביעה בלבד, כשלדבריו, התובעת סירבה לשתף אותו במידע על חשבונותיה וכספיה.

       

      [אציין בהקשר זה, כי דווקא טענתו זו של הנתבע שומטת את הקרקע מתביעתו הכספית, שכן אם לשיטתו מדובר בפיקציה של התובעת, מדוע אם כן, הוא סבור שיש לחייבה בהוצאות ששולמו לטענתו על ידו בלבד (והרי עסקינן ברישומים מהונדסים שנועדו לצורכי תביעת התובעת)?]

       

  19. בשנת 2015, לאחר פרישת הנתבע לגמלאות, החליטו הצדדים לעבור להתגורר ביישוב X. הם חיפשו תחילה בית בנוי, אך לבסוף החליטו לרכוש קרקע במכרז של רשות מקרקעי ישראל ולבנות עליה בית עם יחידת דיור להשכרה.

       

  20. השטח ביישוב X נרכש ביום 05/08/2015 ונרשם על שם הנתבע בלבד, אך לדברי התובעת, הרישום על שם הנתבע נעשה משיקולי מס, בדומה לדירה בY שנרשמה על שמה.

       

  21. מנגד, טען הנתבע כי רכש את המגרש לבדו, מכספיו שלו בלבד, וכי התובעת ידעה שהמגרש שייך לו בלבד, כחלק מההפרדה הרכושית המוחלטת שבה נהגו הצדדים.

       

  22. ע"פ הנטען על ידי הנתבע, הוא שילם סך של 608,111 ש"ח לרשות מקרקעי ישראל עבור הוצאות הפיתוח וסך של 519,658 ש"ח עבור דמי היוון.

       

  23. עם זאת, לטענת התובעת, הצדדים הסכימו למכור את הדירה הראשונה בסמוך למעבר לבית בX וזאת על מנת שלא יצטרכו לעבור בתקופת המעבר לדירה שכורה (עמ' 5, ש' 16 לפרוטוקול מיום 24.3.2025) וכי הדבר נעשה בהתאם לדרישת הנתבע (עמ' 6, ש' 25).

       

  24. ביום 27/01/2016, ערכו הצדדים צוואה הדדית, בה ציוו להוריש זה לזו את כל רכושם מכל מין וסוג שיהיה להם ביום מותם (ראו: נספח 2 לתצהיר התובעת). יודגש כי בצוואה זו, הכתיר כל אחד מהצדדים את הצד שכנגד בתואר: "בן/בת זוג" והצדדים התחייבו כי לאחר פטירת שניהם, יועברו כלל הנכסים על שם ילדיו של כל אחד מהצדדים (שני ילדי התובעת ושני ילדי הנתבע).

       

  25. התובעת טוענת כי הנתבע הבין כי משמעות הצוואה היא כי בעת פטירתו של הנתבע הבית ביישוב X יועבר במלואו על שמה, שכן המגרש ביישוב X נרכש לפני עריכת הצוואה, והנתבע התכוון לשתף אותה גם בבית שייבנה על גבי המגרש.

       

  26. הנתבע טוען כי הצוואה נכתבה כשהם עדיין גרו בעיר Y והתייחסה לתקופה זו, וכי לא התכוון שצוואה זו תהווה הצהרת כוונות ביחס למגרש ביישוב X (חרף העובדה שהדבר לא בא לידי ביטוי בצוואה) במיוחד כיוון שלטענתו, טרם סיים את הליכי חלוקת הרכוש עם גרושתו.

       

  27. התובעת טוענת כי הייתה חלק בלתי נפרד מתהליך הבנייה, החל מרכישת הקרקע ועד לסיום הבנייה, כולל עיצוב הבית, רכישת כלים סניטריים ועוד (ראו: עדות התובעת בעמ' 9, ש' 34 - עמ' 10, ש' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 24.3.2025) וצירפה מסמכי התקשרות עם ספקי שירות, דוגמת הזמנה מנגרייה מיום 30.04.2019 על שם שני הצדדים, הסכם עם האדריכל מיום 31.7.2015 שנחתם מול שני הצדדים (ראו: נספח 3 לתצהיר התובעת).

       

  28. על אף האמור, הנתבע טוען כי הוא זה שניצח על כל מלאכת הבנייה לבדו, ועשה כן מכספיו הפרטיים, שילם ישירות לאנשי מקצוע, קבלנים ומפקח בנייה וצירף אסמכתאות על הוצאות בנייה, טבלת אקסל והסכמים הרשומים על שמו בלבד (ראו: נספחים 2- 3 לכתב הגנתו של הנתבע) כשלדבריו, התובעת לא עזרה, לא תמכה ולא התעניינה בבניית הבית.

       

  29. בחודש דצמבר 2019, נמכרה הדירה הראשונה בסכום של 1,150,000 ₪ (ראו: נספח 4 לתצהיר התובעת) והתובעת העבירה את כל התמורה לחשבונו של הנתבע במספר תשלומים. על פי הרישומים, הועבר סך של 115,000 ש"ח ביום 10.12.2019, סך של 115,000 ש"ח ביום 28.01.2020, סך של 805,000 ש"ח ביום 22.03.2020, ועוד 105,000 ש"ח לפני המעבר לבית ביישוב X. תשלום נוסף של 115,000 ש"ח הועבר בחודש מאי 2020, לאחר המעבר (האסמכתאות בגין העברות הכספים צורפו בהמשך לנספח 4 לתצהיר התובעת וכן ראו: עדות התובעת בעמ' 9, ש' 21 לפרוטוקול הדיון מיום 24.3.2025).

       

  30. הנתבע אינו מכחיש קבלת הכספים מהתובעת (הגם שטען כי התובעת לא השתתפה בתשלום הוצאות הבניה) אך טוען כי התובעת הפקידה את הכספים בחשבונו בהפתעה, לאחר שהבנייה הסתיימה, וכי הוא הבין בתום לב שהיא מחזירה לו את מחצית התמורה על הדירה הראשונה, המגיעה לו ואת הכספים שהשקיע בתשלום המשכנתא עבורה, כאשר לדבריו, העברת הכספים על ידי התובעת נועדה ליצור מצג ראייתי כוזב בדיעבד.

       

  31. בחודש אפריל 2020, עברו הצדדים להתגורר בנכס ביישוב X (שעלותו הכוללת, על פי הנטען, עמדה על כ-1,200,000 ש"ח עבור המגרש וכ-3,000,000 ש"ח עבור הבנייה עצמה) כאשר לדברי הנתבע, שוויו של הבית בעת הזאת מוערך ביותר מ- 5,000,000 ₪ (סעיף 15 לכתב ההגנה).

       

  32. הצדדים משכירים יחידת דיור המצויה בבית ביישוב X בדמי שכירות חודשיים בסך 3,200 ₪.

       

  33. לדברי התובעת היא והנתבע מופיעים יחד כמשכירים של יחידת הדיור כפי שהדבר משתקף בהסכם השכירות מיום 29.03.2023, ושטר החוב נחתם לפקודת שניהם (ראו: נספחים 5 ו-6 לתצהיר התובעת), דבר המעיד, לשיטתה, על כוונת שיתוף בבית.

       

  34. הנתבע טוען כי התובעת הוסיפה את שמה וחתימתה בכתב ידה על הסכמים שהיו במגירתו, וכי מדובר במחטף שנעשה לאחר שקיבלה ייעוץ.

       

  35. לאחר המעבר לבית ביישוב X, ביקשה התובעת מהנתבע לרשום מחצית מהזכויות בנכס על שמה, אך הנתבע סירב לעשות כן וטען כי לתובעת אין זכויות בנכס, כשלדבריו, התובעת החלה לדרוש את רישום הבית על שמה כשנה לאחר המעבר, ומשסירב לעשות כן, היא הציקה לו, זרקה עליו חפצים והפעילה נגדו אלימות פיזית ומילולית (לדברי התובעת הנתבע הוא זה שנקט כלפיה באלימות ואף הוגשה בגין כך תלונה, שבעקבותיה, הוא נעצר והורחק ל- 30 יום).

       

      התובעת נימקה את המועד בו ביקשה את רישום הבית על שמה - לאחר מכירת הדירה הראשונה - בכך שבמועד זה סברו הצדדים (כך לשיטת התובעת) כי בעת שאין עוד דירה על שמה (שכן הדירה הראשונה נמכרה) לא תחול על הצדדים חבות לשלם מיסים (עמ' 9, ש' 2 -7 לפרוטוקול מיום 24.3.2025).

       

  36. ביום 30.04.2024 ותוך כדי ניהול ההליך המשפטי, העביר הנתבע לחשבונה של התובעת סך של 338,000 ₪, כשלדבריו, מדובר במחצית הסכום שהתובעת העבירה לחשבונו לאחר מכירת הדירה הראשונה, וכי בכך הסתיימה ההתחשבנות בין הצדדים ועל כן דרש מהתובעת לפנות את הבית ביישוב X (כאשר לא נהיר פשר החישוב שעשה הנתבע, כאשר גם לשיטתו, לתובעת זכויות במחצית שווי הדירה הראשונה- ומשכך חלקה בכספי התמורה עומד על סך 575,000 ₪).

       

  37. לדברי התובעת העברת הסכום של 338,000 ₪ בוצעה באופן חד צדדי, ללא הסכמתה, וזה אף לא מהווה מחצית מהסכום הכולל שהעבירה לחשבונו של הנתבע.

       

  38. בקדם המשפט שהתקיים בתביעת הנתבע לסילוק יד (תלה"מ 18960-01-25) הוריתי כדלהלן:

       

      "... אני סבור כי התביעה לפינוי הקדימה את זמנה, בשעה שביהמ"ש טרם הכריע בתביעת הנתבעת וככל שיימצא כי לנתבעת (התובעת דנן. א.מ.) זכויות בעלות בנכס מושא ההליך, הרי שהתביעה לפינוי מתייתרת... ככל שתידחה תביעת הנתבעת (התובעת דנן. א.מ.), יהיה בהחלט צורך לברר את תביעת הפינוי וזאת במידה שהנתבעת לא תפנה את הנכס מרצונה.

       

      לעניין התביעה הכספית (שהגיש הנתבע בחודש 1.2025, בד בבד עם תביעתו לסילוק יד. א.מ.) והגם השיהוי הניכר בהגשת התובענה, לא מצאתי כי טעם זה לבדו מצדיק מחיקת התובענה וטענות התובע (הנתבע דנן. א. מ.) בעניין זה יתבררו בהתאם לצורך, אם וככל שביהמ"ש לא יוכל להכריע בסוגיה זו במסגרת תביעות הנתבעת.

       

      אשר על כן, בהסכמת באי כוח הצדדים, במסגרת דיון ההוכחות הקבוע להמשך היום בתביעות הנתבעת (התובעת דנן. א.מ.), הצדדים ייחקרו גם לעניין... (תביעת הנתבע לסילוק יד והתביעה הכספית. א. מ.) ובאי כוח הצדדים יתייחסו בסיכומיהם גם לטענות אלה וביהמ"ש יכריע בכל הסוגיות במסגרת פסק הדין הסופי אשר יינתן בתביעותיה של הנתבעת.

       

      אשר על כן, בהסכמת באי כוח הצדדים לא ישמעו ראיות בתיק זה (בתובענה לסילוק יד. א. מ.) והראיות ישמעו במסגרת תביעות הנתבעת." (ההדגשה אינה במקור. א.מ.).

       

  39. אי לכך, בהתאם להסכמות הצדדים, במסגרת פסק דין זה, אכריע גם כן בתביעתו של הנתבע לסילוק יד ובתביעתו הכספית.

       

      עדויות הצדדים ועדיהם:

  40. בקדם המשפט מיום 14.9.2023 הציגו הצדדים גרסאותיהם, כדלהלן:

       

      ביחס לדירה הראשונה ולמקור הכספים ששימשו לבניית הבית הנוכחי טען הנתבע: "הבית היה רשום על שמה והוא היה בית משותף, הבית הזה הוא נמכר זמן קצר לפני שעברנו לבית הזה, הכסף הועבר לאחר שכבר בניתי את הבית השני" (עמ' 3, ש' 18 -19 לפרוטוקול מיום 14.9.2023).

       

  41. ביחס לניהול משק הבית המשותף העיד הנתבע: "אנחנו עושים קניות במשותף אבל יותר אני, יש לנו חשבונות נפרדים, אני הולך לסופר לקניות גדולות יותר והיא קטנות. הוצאות הבית אני משלם, הכל אני. יש לי גם אישורים." (שם, עמ' 4, ש' 1 -3).

      ביחס לכך, התובעת הציגה גרסה מעט שונה והעידה כי לאורך השנים בוצעה בין הצדדים התחשבנות, תוך שקלול כספי השכירות המשולמים עבור יחידת הדיור:

       

      "הכספים של יחידת הדיור הולכים לנתבע, הוא משלם את החשבונות של הבית ואני כל חודש עושה חישוב כמה עולות לי ההוצאות הנוספות, אם זה באותו סכום של ההכנסות מהשכירות אז בסדר, ואם לא אני אומרת לו.

      החלק של הנתבע מושלם מכספי השכירות, אני צריכה להשלים סכום דומה מהכספים שלי כדי להשוות לדמי השכירות." (שם, עמ' 5, ש' 10 -15).

       

  42. ביחס לרישום הבית הנוכחי על שמו ולכספים ששימשו לצורך בנייתו טען הנתבע: "אני טוען שבבית הנוכחי שבגינו הוגשה התובענה אין כל השקעה כספית פוזיטיבית של התובעת שכן כל הכספים ששימשו לרכישת המגרש ולבניית הבית הינם כספים אישיים שלי, ועל כן הבית נרשם רק על שמי וזה היה בהסכמתה." (שם, ש' 5 - 7).

       

  43. אלא שבניגוד לטענת הנתבע בעניין זה, התובעת הוכיחה כי מלוא התמורה בגין הדירה הראשונה שהייתה רשומה על שמה הועברה לחשבונו של הנתבע, עם קבלת כספי התמורה מרוכשי הדירה (סך כולל של 1,150,000 ₪) כפי גרסתה של התובעת (שם, עמ' 5, ש' 18) והנתבע אף אישר זאת בעדותו מיום 3.4.2023 (עמ' 11, ש' 1 -2).

       

      יודגש כי לאחר שנשמעה גרסת התובעת בעניין זה, אישר הנתבע קבלת הכספים, אך לא נתן הסבר מבורר ביחס למהותם ולסיבת העברה: "לשאלת בית המשפט מה ההיגיון שהיא מעבירה כספים משותפים לחשבון ששייך לי אני משיב שצריך לשאול אותה. אני לא מתכחש לכספים שקיבלתי. הכספים האלה הם בכל מקרה חצי חצי" (עמ' 6, ש' 21 - 22).

       

  44. התובעת הוסיפה וטענה כי מכירת הדירה הראשונה נועדה לצורך מימון בניית הבית (שם, עמ' 4, ש' 23).

       

  45. לדברי התובעת, הצדדים רשמו את הבית על שמו של הנתבע לצורך תשלום מיסים מופחת (עמ' 6, ש' 5 - 6, וכן עמ' 26 ש' 10 -11 ו-13 לפרוטוקול מיום 24.3.2025), היא הייתה סמוכה ובטוחה שהרישום על שם הנתבע היה לצורכי מיסוי והייתה שקטה ובטוחה כי זכויותיה לא יקופחו, שעה שהצדדים הביאו לידי ביטוי את רצונם לשתף את האחר בכלל נכסיהם, במסגרת צוואה הדדית שערכו (עמ' 4, ש' 26 - 27 ו- 33 -34).

       

      ביחס לצוואה, אישר הנתבע כי בתחילה חתמו הצדדים על צוואה הדדית, שבה ציוו את כל רכושם האחד לשני והוא שינה את צוואתו בשנת 2021 (לאחר המעבר לבית החדש. ראו: עמ' 7, ש' 8- 9) כשלדבריו: "בעקבות ההתנהגות שלה שיניתי את דעתי" (שם, ש' 23).

       

  46. עוד סברה התובעת כי כלל הכספים והזכויות שנצברו על שם הנתבע ממקום עבודתו במהלך החיים המשותפים הם כספים משותפים שהושקעו בבניית הבית ומשכך גם כספים אלו מהווים השקעה משותפת.

       

  47. לדברי התובעת, הנתבע הפר את ההסכמות וסירב לרשום את הדירה גם על שמה (שם, עמ' 5, ש' 26 - 28) וזאת הגם שלדבריה, הייתה שותפה בבנייתו ואף רכשה דברים מכספה, דוגמת כלים סניטריים, ברזים ועוד (עמ' 27, ש' 20 - 22, עמ' 30, ש' 9 ו- ש' 23 -24, עמ' 31, ש' 12, עמ' 32, ש' 23 לפרוטוקול מיום 24.3.3025).

       

  48. ביחס לשיתוף בזכויות ובכספים שנצברו במהלך החיים המשותפים, טענה התובעת: "אני עבדתי בתור מורה, אני כבר לא עובדת יצאתי לפנסיה ב 2014, הנתבע ב 2015. קיבלתי פיצויים לא גדולים, לא עבדתי 34 שנים, רק 20 שנה, קיבלתי 500,000 ₪, הכסף נמצא בחיסכון. לא חשבתי שהכסף הזה רק שלי" (שם, ש' 30 - 32).

       

  49. התובעת תיארה את חוסר החשיבות שייחסו הצדדים לרישום בעניין הרכב המשותף וטענה: "הפקדתי את הכסף לחשבון אישי שלי, אפילו לא חשבתי למי שייך הכסף. קנינו יחד רכב והרכב רשום על שמו, כמו תמיד. לא ראיתי בזה בעיה" (שם, ש' 35 -36 וכן ראו: עדות התובעת בעמ' 19, ש' 18 - 19 וכן עמ' 39, ש' 12 לפרוטוקול דיון מיום 24.3.205).

       

  50. ביחס לחלקה בבניית הבית טענה התובעת: "ביחד הלכנו לקנות קרמיקה ובחרנו הכל יחד, אפילו בדפים של השרטוטים, רשום שמות של שנינו, כולם ידעו שזה בית משותף של שנינו ותמיד הוא אמר לי אל תדאגי "יש לי", אני אמרתי לו שאולי נעשה משהו יותר צנוע, הוא אמר שיש לו כסף" (עמ' 6, ש' 8 -10).

       

  51. ביום 24.3.2025 התקיים דיון הוכחות ראשון ובו נחקרו התובעת והנתבע. בעדותם חזרו הצדדים על טענותיהם (וזאת כפי שהדבר משתקף גם בפרק טענות הצדדים).

       

  52. ביום 19.5.2025 נחקרו עדי התובעת, אלא שלא מצאתי בעדויות הנוספות צורך של ממש ולא מצאתי כי יש בהן כדי לתמוך בעדות מי מהצדדים או לסתור אותה (זאת למעט העובדה כי מעדויות אלה ניתן ללמוד שהצדדים ניהלו אורח חיים תקין שכלל מצג של שיתוף מסוים, אלא שאין בכך כדי לשנות את העובדות שאינן במחלוקת ושבאו לידי ביטוי בעדויות הצדדים עצמם).

       

      דיון והכרעה:

  53. לאחר שבחנתי את כל אשר לפני, לרבות כתבי הטענות, עדויות הצדדים ועדיהם וסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי כוונת הצדדים הייתה לקיים שיתוף יחסי בלבד בבית הרשום על שם הנתבע, זאת הגם שהצדדים לא התכוונו להחיל שיתוף ביחס לנכסים אחרים שהצטברו על שם כל אחד מהן בנפרד במהלך החיים המשותפים.

       

      ואלה נימוקיי:

  54. הוי ידוע כי "קיום חיי צוותא ללא נישואים עשוי להיות בעל משמעות לא רק לעניין עצם תחולתה של הילכת השיתוף על בני-זוג ידועים בציבור, אלא גם (ואולי אף בעיקר) לעניין היקף תחולתה של הילכת השיתוף על בני-זוג כאלה..." [ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, נא(1) 337 (1997)].

       

  55. אלא שלֹא רְאִי בני זוג נשואים שחלה עליהם חזקת השיתוף (שנישאו לפני תחולת חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973) כְּרְאִי בני זוג שאינם נשואים (כבענייננו). שכן הכלל הוא, כי הנטל הרובץ על ידוע בציבור, הטוען לזכות לשיתוף בנכסי בן-זוגו, הוא כבד יותר מן הנטל הרובץ בנסיבות דומות על בן-זוג נשוי. כדברי השופט בך בע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, לח(1) 443 (1984), בעמ' 458:

       

      "ההבדל בין זוג נשוי לבין זוג הידוע בציבור כנשוי הוא, לצורך הנושא שלפנינו, רק בכך, שרובץ נטל הוכחה כבד יותר על מי שמנסה להוכיח את כוונת השיתוף בנכסים של ה'זוג הידוע בציבור'".

       

  56. טעמו של השוני בין שני סוגי מערכות היחסים נעוץ בהבדל שבין רמת המחויבות ההדדית המאפיינת את קשר הנישואים לבין זו המאפיינת את הקשר שבין ידועים בציבור, כאשר הפסיקה הניחה כי "המחויבות הגבוהה הכרוכה בנישואים טבועה במוסד הנישואין עצמו, ולא בנקל יכול מי מבני-הזוג להשתחרר ממנה, ואילו רמת המחויבות שבין בני-זוג ידועים בציבור נובעת מנסיבותיו של הקשר במקרה הנתון ותלויה, כל כולה, ברצונותיהם המשתנים של בני-הזוג" (שם בעניין סלם נ' כרמי(.

       

  57. אי לכך, נקבע (שם): "אמור מעתה, כי בעוד שאצל בני-זוג נשואים, בהיעדר ראיה לסתור די בהתקיימות התנאים להקמתה של חזקת שיתוף (קרי: אורח חיים תקין ומאמץ משותף) כדי להחיל עליהם דין שיתוף ביחס לכל נכסיהם מכל סוג שהוא, הרי שאצל בני-זוג ידועים בציבור, הקמתה של חזקת שיתוף _ שלא הובאו ראיות לסתירתה _ עשויה להעיד רק על שיתוף בנכסים המשמשים את בני-הזוג בחייהם היום-יומיים, או בכאלה שנרכשו על ידיהם במשותף. להחלת דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מהם, ולו גם כאלה שנצברו על ידיו בתקופת החיים המשותפים, תידרש ראיה נוספת כלשהי, שתעיד (לפחות באורח נסיבתי) על כוונת שיתוף בנכס המסוים (או בכלל נכסיו) של בן-הזוג."

       

  58. הכבדת הנטל על הטוען לשיתוף נכסים בין בני-זוג ידועים-בציבור, נובעת מהמשמעות שעשויה להיות להעדר הנישואין ביניהם, שכן לעיתים, בני-זוג מקיימים חיי זוגיות משותפים ללא אקט פורמאלי של נישואין, מתוך בחירה שלא למסד את הקשר הזוגי ביניהם וכאשר לעיתים אחרות, עשוי הדבר להעיד על ארעיות הקשר או על היותו בלתי מחייב, באופן השולל קיומה של כוונה לשיתוף רכושי.

       

  59. בענייננו, מחד, אין ספק כי לא ניתן להתייחס לקשר זוגי שנמשך על פני שלושה עשורים כקשר עראי או בלתי מחייב, אך מאידך, התנהלותם השוטפת של הצדדים מלמדת על הפרדה רכושית ועל התחשבנות, שלא לומר פנקסנות.

       

  60. כך ולצד זאת, לחובתה של התובעת עומד ההסכם, עליו חתמו הצדדים בשנת 2000, שבו הביעו דעתם ביחס למשמעות הרישום ולהיותו אינדיקציה לבעלות בנכסים.

       

  61. חרף האמור, מצאתי כי בחלוף הזמן, שינו הצדדים בהתנהגות את ההסכם, ואכן מתוך כוונה ליצור שיתוף (יחסי בבית המגורים, מכרה התובעת את הנכס היחיד שהיה בבעלותה והכניסה את מלוא התמורה לחשבונו של הנתבע, מתוך כוונה משותפת וציפייה כי יהיו לה זכויות בבית, על אף שנרשם על שמו של הנתבע בלבד.

       

  62. סבורני כי לא ניתן להלום טענת הנתבע לפיה בעוד שביחס לדירת מגורים קודמת שנרשמה על שם התובעת בלבד התכוונו הצדדים כי מדובר בדירה משותפת, הרי שהבית שנבנה במהלך החיים המשותפים גם מכספיה של התובעת, שייך רק לו בלבד, זאת רק בגין עצם הרישום על שמו ובהסתמך על הסכם ישן משנת 2000, שהשתנה בהתנהגות, כך להבנתי.

       

  63. אשר על כן ותוך בחינת המקרה שבפני לגופו בהתאם למהות הקשר וטיבו, בנסיבותיו ובכוונות המונחות בבסיסו ובכפוף לעקרון תום-הלב, המחיל על בני הזוג ערכים של צדק, יושר, הגינות ושוויון, הגעתי לכלל מסקנה כי כוונת הצדדים הייתה להחיל שיתוף יחסי בבית, לכל הפחות בהתאם להשקעה של כל אחד מהם (בדומה מאוד להתנהלות הצדדים ביחס להוצאות משק הבית המשותפות).

       

  64. סבורני כי הדבר מתיישב עם ההלכה שלשם הוכחת כוונת שיתוף בנכסים בין בני-זוג ידועים-בציבור נדרשות ראיות נוספות מעבר לעצם החיים המשותפים יחדיו, וזו נובעת מהזהירות שלא לכפות על הצדדים הסדר של שיתוף רכושי מקום בו בני-הזוג בחרו שלא להחיל על עצמם הסדר כאמור [בג"ץ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני לערעורים, פ"ד סב(1) 235, פסקה 7 לחוות דעתה של הנשיאה ד' ביניש (2006); ראו גם: עמ"ש (מחוזי חיפה) 63883-10-21 מ. י נ' י. ז (מאגרים משפטיים, 29.3.2022)].

       

  65. אי לכך, בהתייחס לידועים בציבור, אף אם הם מתגוררים יחד ומנהלים משק בית משותף (כבענייננו), אין לא 'חזקה' ולא 'איזון משאבים' וברירת המחדל הינה אי-שיתוף ועל הטוען לשיתוף (כללי או ספציפי) מוטל הנטל להוכיח זאת. שכן "מהעובדה בלבד, שגבר ואישה חיים ביחד בנסיבות בהן ידועים הם בציבור כבני-זוג נשואים, אין עדיין להסיק שרכוש שנרכש על-ידי כל אחד מהם בנפרד, רכוש משותף הוא" [ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, לח(1) 443 (1984), ועוד רבים].

       

  66. אי לכך, לאחר שבחנתי את כל אשר בפני הגעתי מחד למסקנה כי הכסף שהעבירה התובעת לנתבע מלמדת על כוונה לשיתוף מסוים בנכס וכי עסקינן ב"דבר מה נוסף" המלמד על כוונת שיתוף, זאת לצד מעורבות פעילה של התובעת בבניית הבית (שלא נסתרה), אך מאידך, ובהתאם לצורך לבחון את אומד דעת הצדדים ואת נסיבות העניין, ובכלל זה: משך החיים המשותפים, טיב היחסים, קיומם של "חיי שיתוף" אמיתיים, הסתמכות על מצגים שנוצרו, השקעה משותפת בנכס, משך המגורים בבית והתנהגות הצדדים בפועל, מצאתי כי יש להחיל שיתוף יחסי בלבד ומשכך אני מקבל את התובענה באופן חלקי בלבד, שכן איני סבור כי יש להחיל שיתוף מלא ושווה.

       

  67. סבורני כי הדבר מתיישב עם הוראות הפסיקה הקובעת כי "בכל מקרה השאלה החשובה היא מהי הכוונה העולה מהתנהגותם של הצדדים, להבדיל מפעולה פורמלית כלשהי" [בע"מ 2478/14 פלונית נ' פלונית (מאגרים משפטיים, 20.8.2015)].

       

  68. הרציונל העומד בהבדל שבין ידועים בציבור לבין בני זוג נשואים נובע מהמשמעות שעשויה להיות להעדר הנישואין, שעה שיש ליתן משקל נכבד לאוטונומיית הרצון של בני הזוג בעיצוב הקשר הזוגי ביניהם ובקביעת ההסדר הרכושי החל על נכסיהם (ראו: בג"ץ פלוני שהובא לעיל).

  69. מסקנתי זו מתיישבת גם עם העובדה שעל אף ההבדל בין בני זוג נשואים (בין אם חוק יחסי ממון חל עליהם ובין אם לאו) לבין ידועים בציבור, הרי שבהתייחס לדירת מגורים הצד השווה בפסיקה הוא שהיא נחשבת ל"גולת הכותרת של חזקת השיתוף" [ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי (דרחי, מח(3) 685 (1994)].

       

  70. כך ציין כב' השופט פוגלמן בע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ (מאגרים משפטיים, 11.8.11) בהתייחס לדירת מגורים:

       

      "בית משפט זה עמד בהקשרים שונים על חשיבותה של דירת המגורים ועל מעמדה המיוחד כחלק מזכותו של אדם לקניין ולכבוד במובן הרחב... כפי שצוין באחת הפרשות: לבית מגוריו של אדם יש ערך מיוחד היוצר זיקה חזקה בין הבית לבעליו. אדם משקיע בביתו מזמנו ומרצו, ובין קירותיו טמונים זיכרונות עליהם הוא מתרפק בשעות קשות כמו בשעות שמחה. לביתו של אדם יש קדושה בעיניו, הוא כבודו ומבצרו, בה הוא מפתח את אישיותו ואת זהותו, ובו הוא מוצא את חירותו ופרטיותו, ושם הוא חש אדון לעצמו".

       

  71. אי לכך, מצאתי לדחות עמדת הנתבע, כי חרף העובדה שמדובר בדירת מגורים בה התגוררו הצדדים וחרף כך כי מדובר בבית שנבנה גם מכספים של התובעת ולאחר הסכמה למכירת דירה קודמת שהייתה רשומה על שמה, אך בבעלות שני הצדדים בחלקים שווים, היא נכס השייך לו באופן בלעדי וכי אין לתובעת זכות כלשהי בו.

       

      הדבר מקבל משנה תוקף בעת שהנתבע לא נתן הסבר שיכול להניח את הדעת ביחס להעברת מלוא התמורה בגין מכירת הדירה הראשונה (לרבות חלקה של התובעת) לחשבונו, במיוחד כאשר הדבר עומד בסתירה לגרסתו הראשונה (ראו: עדות הנתבע בעמ' 5, ש' 5 -7 לפרוטוקול הדיון מיום 14.9.2023) במיוחד כאשר השיב באופן מתחמק לשאלת ביהמ"ש בדבר ההיגיון שהתובעת מעבירה הכספים לחשבונו: "צריך לשאול אותה" (שם, עמ' 6, ש' 21).

       

      גרסתו של הנתבע כי התובעת הכריחה אותו לקבל את הכסף והעבירה אותו לחשבונו בניגוד להסכמתו (כפי שעשתה גם בהתייחס לרכב שנרשם על שמו- ראו עמ' 57, ש' 1 -10 לפרוטוקול מיום 24.3.2025) אינה סבירה כלל ועיקר ועומדת בסתירה לעובדה כי הכספים היו מצויים בחשבונו משך חודשים ארוכים ובמהלך בניית הבית וכאשר אין כל ראיה לאמירה של הנתבע כי הוא מבקש להשיב לה כספים אלה.

       

  72. חשוב להדגיש כי הלכת 'השיתוף הספציפי' אינה רלוונטית לזוגות שחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 לא חל עליהם [בע"מ 1270/23 פלונית נ' פלוני (מאגרים משפטיים, 6.9.2023)] ובני זוג לא נשואים, כבענייננו (כמו גם בני זוג שנישאו לפני שנת 1974), יכולים לטעון, כאמור, לתחולת הלכת השיתוף.

       

  73. עוד מצאתי להבהיר בהקשר זה כי אני סבור שאין להחיל על בני זוג ידועים בציבור שהלכת 'השיתוף הספציפי' אינה חלה עליהם (כאמור) את פסיקת ביהמ"ש העליון שקבעה כי לא ניתן להחיל שיתוף יחסי בלבד, לנוכח הקושי האינהרנטי "להסיק כי התגבשה ביניהם הסכמה לחלוקת הנכס באופן "מתוחכם", ביחס שאינו מחצה על מחצה" [בע"מ 17735-09-24 פלונית נ' פלוני (מאגרים משפטיים, 30.6.2025)] שכן בהתייחס להלכת השיתוף, יש לבחון, כאמור, כל מקרה לגופו, תוך התבוננות וחקירה אחר כוונת הצדדים בפועל, לרבות אם התכוונו להחיל על עצמם שיתוף יחסי בלבד [יוער שכך נקבע בבע"מ 78048-09-25 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 8.2.2026) אף ביחס לבני זוג שחלים עליהם חוק יחסי ממון והלכת 'השיתוף הספציפי', וסבורני כי הדבר מקבל משנה תוקף בענייננו].

       

  74. הנה כי כן, בשים לב להוראות הדין, למדתי מהתנהגות הצדדים כי לא התכוונו להחיל על עצמם שיתוף ביחס לנכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים על שם כל אחד מהם בנפרד.

       

  75. הדבר נלמד באופן חד משמעי מההפרדה הרכושית שבה נהגו הצדדים בפועל בזמן החיים המשותפים, הפרדה שכללה התחשבנות דווקנית ביחס לכל הוצאה והוצאה.

       

  76. עם זאת ובשים לב להתנהגות הצדדים אגב בניית הבית ושעה שמצאתי שבית זה נבנה לאחר הסכמה מוקדמת למכור את הדירה שהייתה רשומה על שם התובעת, כאשר כל כספי התמורה בגין הדירה הראשונה הועברו לחשבונו של הנתבע, הרי שחרף ההסכם משנת 2000, שהשתנה בהתנהגות, מצאתי כי כוונת הצדדים הייתה להחיל על בית זה שיתוף יחסי בלבד.

       

  77. אדגיש כי לא נעלמה מעיני העובדה שהצדדים קבעו בהסכם כי ביחס לנכסים עתידיים- הרישום ילמד על הבעלות בפועל, אלא שכאמור, מצאתי שהצדדים שינו הסכמה זו בהתנהגות, באופן ספציפי בהתייחס לבית המגורים, שעה שכספים משותפים (ממכירת הדירה הרשומה על שם התובעת) הוכנסו לחשבונו של הנתבע לצורך השתתפות בתשלום הוצאות הבנייה, מתוך הבנה וכוונה שלא מדובר בנכס השייך לנתבע באופן בלעדי.

       

  78. אדגיש גם כן, כי העובדה שעסקינן בהסכם שלא אומת בפני נוטריון ולא אושר על ידי ביהמ"ש מחלישה את תוקפו ומחזקת את הסברה כי הצדדים שינו במידת מה בהתנהגות את אותה הסכמה ישנה משנת 2000 [כאשר ביהמ"ש העליון עמד על דרישת האישור לא פעם, לרבות בפסק דינה של כב' השו' ד. ברק ארז שניתן לאחרונה, בבע"מ 48399-09-24 פלוני נ' פלונית (מאגרים משפטיים, 23.3.2026): "במהלך השנים נעשה "כרסום" מסוים בדרישה לאישורו של הסכם ממון, כך שלעתים ניתן תוקף גם להסכמים שלא עמדו בדרישה זו, כתלות בנסיבות העניין (ראו למשל: ע"א 151/85 רודן נ' רודן, פ"ד לט‏(‏3‏)‏ 186 ‏(‏1985‏)‏‏; בע"ם 7734/08, בפסקה י"ז [נבו]. כן ראו: כהן, אישור הסכם ממון, בעמ' 76-72)). כשלעצמי אני סבורה כי דרישת האישור היא חשובה ויש להישמר מפני ריקונה מתוכן" (ההדגשה אינה במקור. א.מ.)].

       

  79. בשים לב לחלק היחסי שהועבר מתוך תמורת הנכס המשותף (הדירה הראשונה) שעמד על סך של 1,150,000 ₪ (והגם שלנתבע זכויות יחסיות בדירה זו) בשעה שמדובר בנכס שנרכש מתוקף הזכאות של הנתבעת לקבלת דירה מעמידר ובשעה שדירה זו נמכרה מתוך הבנה והסכמה שכספי התמורה ישמשו לצורך בניית הבית, אשר שוויו בעת הזאת הועמד (לטענת הנתבע) על סך של למעלה מ- 5,000,0000 ₪ (ראו: סעיף 15 לכתב ההגנה), אני מורה כי הזכויות בבית יחולקו ביחס של 75% לנתבע ו- 25% לתובעת.

       

  80. אדגיש בעניין זה, כי מצאתי לדחות חישובה של ב"כ הנתבע (בפרק ז' לסיכומיה) כי חלקה היחסי של התובעת עומד על פחות מ 10%, שכן ביחס להשקעה המקורית (שעמדה על סך של 4,200,000 ₪) החלק היחסי של התובעת בלבד (מחצית משווי הדירה הראשונה) שהועבר על ידי התובעת עמד על כ- 15% משווי הבית מושא ההליך.

       

  81. הנה כי כן, בהתייחס לכוונת השיתוף המוחלשת בבית, מצאתי כי ראוי והוגן כי בנוסף להשקעת התובעת בבית (כ- 15%) יתווסף לחלקה של התובעת סך של 10% נוספים, שהם ביטוי למצג הלכאורי שהוצג, ביטוי לחובת תום הלב וביטוי לשנות זוגיות ארוכות ולחוסר הסבירות שיש בגרסתו של הנתבע, כי בתום תקופה ארוכה זו, תצא התובעת אך עם שווי השקעתה בבית.

       

  82. בכך הבאתי לידי ביטוי את ההשקעה הישירה של התובעת בנכס ובצמוד לו ואת חלקה בהשבחתו ואני סבור כי זכויותיה היחסיות בבית, כמפורט לעיל, מביאות לידי ביטוי את הסכמות הצדדים, שבאו לידי ביטוי בהתנהגותם (זאת חרף הוראות ההסכם שקבעו שהבעלות בנכסים תיקבע בהתאם לרישום בפועל וחרף הדואליות המשתקפת מהתנהגותם).

       

  83. אוסיף גם כן, כי העובדה שהנתבע קיבל לידיו כספים משותפים בסך 1,150,000 ₪ ולא עלה בידו לסתור טענת התובעת כי כספים אלו שימשו לטובת בניית הבית (כאשר המציאות והראיות סותרים את גרסתו, שהכספים התקבלו לאחר סיום בניית הבית) מלמדת כי בבית הרשום על שם הנתבע נטמעו כספים משותפים ביחס של כ 27.4% מערך הבית (שכן לשיטת הנתבע עצמו עלות הבניה והמגרש הסתכמה בכ- 4,200,000 ₪) ועל כן סבורני כי הכרעתי מתיישבת גם עם עובדה זו.

       

  84. אדגיש כי לא מצאתי ממש בטענת הנתבע לפיה העברת הכספים נעשתה בדיעבד ורק לאחר סיום הבניה כולה, שעה שמלוא התמורה בגין מכירת הדירה הראשונה הועברה לנתבע בפעימות (ובמקביל לקבלת הכסף מרוכשי הדירה) וחלקה הארי העובר בטרם הסתיימו הוצאות הבנייה.

       

  85. אדגיש כי גרסתה של התובעת הייתה עקבית לאורך ההליך כולו ומצאתי ליתן אמון בגרסתה, זאת הגם שלא מצאתי לקבל את מלוא תביעתה.

       

  86. סבורני כי תוצאה זו מתיישבת גם עם הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979 והצורך "להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה".

       

      סיכום:

  87. אי לכך מכל האמור והמפורט לעיל, מצאתי לקבל תביעתה של התובעת לסעד הצהרתי ביחס לבית הרשום על שם הנתבע (תלה"מ 56666-10-22) באופן חלקי בלבד ומשכך אני מצהיר בזאת כי לתובעת זכות של 25% משווי הבית.

       

  88. מובהר כי יש לקזז מחלקה של התובעת בבית כל סכום שהוחזר לה על ידי הנתבע במהלך ניהול ההליך (דוגמת סך של 338,000 ₪ שהועבר לתובעת ביום 30.04.2024) שכן בחלק היחסי של התובעת מגולמים גם הכספים שהועברו לנתבע ממכירת הדירה הראשונה.

       

  89. בנסיבות העניין, מצאתי לדחות תביעת הנתבע לסילוק ידה של התובעת מבית המגורים (תלה"מ 18960-01-25), שעה שקבעתי כי לתובעת חלק יחסי בבית.

       

  90. מומלץ לצדדים להגיע להסדר מוסכם ולייתר הליך משפטי נוסף ביחס לכך, שעה שסבורני, בזהירות הראויה (ובשעה שלא מונחת בפני ביהמ"ש תובענה לפירוק שיתוף בבית) כי הערכת שמאי מוסכם תביא לידי ביטוי את הערך הנומינלי המדויק שיש להעביר לנתבעת בגין חלקה היחסי בבית.

       

  91. כך ובשים לב להתנהלות הצדדים בזמן החיים המשותפים ולהפרדה הרכושית שנהגו בה, עד כדי פנקסנות ממש (ראו: נספח 1 לתצהיר התובעת ועדותה בבית המשפט מיום 14.9.2023 בעמ' 5, ש' 10 -15) מצאתי כי הצדדים לא התכוונו להחיל שיתוף ביחס לכל נכס שנצבר על שם אחד מהם בנפרד בזמן החיים המשותפים, אי לכך תביעת התובעת (תלה"מ 48666-12-23) לשיתוף בכל הזכיות שנצברו על שם מי מהצדדים בזמן החיים המשותפים נדחית בזאת.

       

  92. הגם שדחיתי תביעתה הנוספת של התובעת לפירוק שיתוף בנכסים שנצברו בתקופת החיים המשותפת (תלה"מ 48666-12-23) מצאתי כי באופן ספציפי ביחס לרכב שנרשם על שם הנתבע ונרכש בזמן החיים המשותפים וכספים משותפים חל שיתוף והוא שייך לצדדים בחלקים שווים.

       

  93. כך מצאתי לדחות תביעתו הכספית של הנתבע (תלה"מ 18960-01-25) שכן טענותיו בעניין זה נטענו מן השפה ולחוץ ולא באו לידי ביטוי בראיות של ממש והנתבע לא עמד בנטל המונח לפתחו בעניין זה.

       

  94. עדותה של התובעת (הנתבעת בתביעה להשבה) לא נסתרה. כאשר לדבריה, הסיבה שהפסיקה להשתתף בתשלומים השוטפים (בחודש 5.2024) היא העובדה שהחל ממועד זה סירב הנתבע לקזז את דמי השכירות, בסך 3,200 ₪ לחודש (ראו: עמ' 37 ש' 3 - 17 לפרוטוקול הדיון מיום 24.3.2025).

       

  95. עדותה של התובעת בעניין זה קיבלה חיזוק מעדותו של הנתבע (ראו: עמ' 43 לפרוטוקול הדיון מיום 24.3.2025), וזאת חרף אמירתו כי משנת 2020 התובעת לא שילמה מאומה בגין הוצאות הבית (שם, עמ' 44, ש' 1 - 7), שעמדה בסתירה לעדותו הקודמת.

       

  96. העובדה שהנתבע בחר להגיש תביעתו בעניין זה בחלוף כ- 3 שנים ממועד פתיחת ההליכים, והשיהוי הניכר בו נקט, מלמדים אף הם על דלות טענותיו, בין אם מלכתחילה בוצעו קיזוזים לשביעות רצונו ובין אם לאו, בין אם התובעת אכן לא השתתפה במאומה ובין אם לאו. שכן לא סביר כי הנתבע, אשר מדגיש כי הייתה בין הצדדים הפרדה רכושית מוחלטת, יישא בכל הוצאות הבית, תוך שמצבו משתנה לרעה, ולא ישקוד בדרך סבירה לעצור את העושק הנטען.

       

  97. התנהלותו זו של הנתבע הביאה אותי לכלל מסקנה כי התביעה נועדה להוות מאזן אימה כנגד תביעת התובעת ונועדה לשפר בדיעבד את מצבו של הנתבע, למקרה שבו ביהמ"ש יקבל תביעת התובעת.

       

  98. בנסיבות אלה, מצאתי להעדיף גרסתה הקוהרנטית של התובעת, שהדגישה כי עד לחודש 4.2024 חילקו הצדדים באופן שווה את הוצאות הבית והמחייה וכי רק החל מהמועד בו הודיע לה הנתבע כי הוא מפסיק לקזז את דמי השכירות, היא הפסיקה לשאת בהוצאות השוטפות (כאשר גרסתה קיבלה חיזוק מתכתובות הווטסאפ שהוצגו בפני במועד שמיעת הראיות).

       

  99. יודגש כי גרסת הנתבע בעניין זה עמדה בסתירה לאסמכתאות על ביצוע העברות מחשבונה של התובעת לחשבונו, לאחר שנת 2020 (ראו עמ' 54 -56 לפרוטוקול הדיון מיום 24.3.2025) וגם בגין כך מצאתי לדחות תביעתו.

       

  100. אי לכך מכל האמור והמפורט לעיל, אני מורה כדלהלן:

        

       • אני מקבל באופן חלקי את תביעת התובעת (תלה"מ 56666-10-22) ועל כן ניתן בזאת פסק דין הצהרתי המורה כי הבית ברחוב ... ביישוב X, הידוע כגוש ... שייך לשני הצדדים ביחס של 75% לנתבע ו- 25% לתובעת.

          

       • אני דוחה את מרבית רכיביה של תביעת התובעת (תלה"מ 48666-12-23) ומורה כי בין הצדדים לא הייתה כוונת שיתוף ביחס לנכסים נוספים / לזכויות /חובות אחרים שנצברו על שם כל אחד מהם בנפרד בזמן החיים המשותפים ועל כן כל אחד מהצדדים יישאר הבעלים של הנכסים/הזכויות/החובות הרשומים על שמו.

          

       • על אף האמור בסע' ב' לעיל, אני מקבל את תביעת התובעת (תלה"מ 48666-12-23) ומורה כי הרכב שנרכש בזמן החיים המשותפים והרשום על שם הנתבע, שייך לשני הצדדים בחלקים שווים, זאת בשעה שנקנה מכספים משותפים.

          

       • תביעת התובע לסילוק יד ולהשבה (תלה"מ 18960-01-25) נדחית בזאת, וזאת מכל הנימוקים המפורטים לעיל.

          

  101. בשים לב להכרעותיי ולמסקנותיי בכלל התובענות, אני מורה על חיובו של הנתבע בהוצאות מופחתות בסך של 10,000 ₪, שישולמו לתובעת בתוך 30 יום, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

        

       פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים ושמות הצדדים.

        

       בכך מסתיים בירור ההליך. המזכירות תסרוק פסק הדין לכל התיקים התלויים ועומדים ותסגור התיקים.

        

       ניתן היום, י"א ניסן תשפ"ו, 29 מרץ 2026, בהעדר הצדדים.