תחנת דלק טמרה נ' מריח

פסק דין

זהו ערעור על החלטת כב' הרשם קבאני לבקשת רשות להתגונן מתאריך 12.3.13.

הערעור הוגדר כבקשת רשות ערעור וגם על כך יש התייחסות של המשיב. ואולם, מדובר בערעור לכל דבר ועניין וגם אם הוגדר כבקשת רשות ערעור, אני מרפא את הפגם ומתייחס לכתבי הטענות של המערערת כערעור לכל דבר ועניין ובעניין זה אני מקבל את הבקשה, שהיא אחת מהבקשות העומדות בפניי במסגרת הערעור להארכת מועד.

הלכה למעשה הערעור בפניי עניינו בהחלטתו של הרשם לתת בקשת רשות להתגונן.

לטענת המערערת, לא היה מקום לתת כאן בקשת רשות להתגונן. בטיעוניה בכתב לא עלה הנושא שלטעמי נמצא בסמכותו הטבעית של ביהמ"ש שאם ידחה ביהמ"ש את הערעור בגינו של מתן הרשות להתגונן, עדיין יש להתנות את הרשות להתגונן בהפקדה כספית.

במסגרת טיעוניה אלה של המערערת עלה נושא נוסף שעניינו בקשה לתיקון הפרוטוקול מתאריך 12.3.13 ובמהלכו ביקש ב"כ המערערת כי תבוצע הפרדה בין השאלות ששאל כב' הרשם בדיון, שהן שאלות בימ"ש ובין חקירתו של המבקש בבקשת רשות להתגונן, הוא המשיב בפניי ותוך הפניית בימ"ש לסעיף 68א' לחוק בתי המשפט. סעיף 68א' לחוק בתי המשפט מתייחס לכך, כי כאשר מבוצעת חקירה בבית המשפט אין סמכות לבצע למעשה פרוטוקול הכולל עיקרי דברים והפרוטוקול צריך לשקף בדיוק את מהלך ההתרחשות בדיון, לרבות התייחסות למי השואל את השאלות ועניין זה לא התקיים, לטענת המערער, במקרה שלפנינו.

על כך הגיב המשיב בתגובתו, כי יש לדחות טענה זו של המערער וכי הפרוטוקול שיקף נאמנה את אשר ארע בפועל.

המשיב הגדיל לעשות וטען, כי ב"כ המערערת מנסה באמצעות תיקון הפרוטוקול להכין תשתית להגשת ערעור על החלטת כב' הרשם, כפי שציין בסעיף 5 בבקשה לתיקון הפרוטוקול ומנסה להסיר "אבני נגף" מדרכו לערעור.

נדמה לי שלאחר שנתתי אפשרות והארכתי מועד בהגשת הערעור וקיבלתי את עיקרי הטיעון כעיקרי טיעון בערעור, ממילא התייתרו טענות אלה של המשיב.

ואולם, לגופו של עניין וגופה של בקשה אציין – כפי שהראה לי בכ"כ המערער בעצמו, הלכה למעשה טרם הכריע הרשם בבקשת הרשות להתגונן והחלטתו מיום 18.3.13 ציינה, כי הבקשה בשלב זה נדחית ואולם, יש לתת אפשרות תגובה למבקש, הוא המשיב בפניי, אשר נתן את תגובתו ואשר הלכה למעשה לאחר מתן תגובתו לא ניתנה החלטה בבקשה.

משכך, הדרך הראוייה היא לפנות לרשם אשר ניהל את הדיון ולבקש ממנו לתת החלטה סופית בעניין התיקון.

ואולם, לא זה העיקר. העיקר הינו החלטת הרשות להתגונן.

זה למעשה "הנושא" העומד לבדיקה והדברים האחרים תפלים לו ואולי אף יותר משקפים את תחושתו של ב"כ המערער בעמידה מול הלקוח שלו.

כאן מפנה ב"כ המערער לכך שהלכה למעשה לא ניתן בתצהירו של המשיב סיבות אמיתיות לאפשר את הרשות להתגונן.

וכך מצוין בתצהיר המשיב בבקשת הרשות להתגונן בסעיפים 12-15: "לא זו אף זו, תמוה בעיני עיתוי פתיחת התיק לאחר 8 שנים מיום מסירתו. שיק הביטחון למעלה מ- 7 שנים מיום ההתקשרות העסקית בין הצדדים וזה אומר דרשני. השיק חתום על ידי ושאר הכיתובים והמספרים לא מולאו על ידי כלל ועיקר. על פי יעוץ משפטי שקיבלתי שיק ביטחון מבהיר מפורשות כי האוחז לא רשאי לממשו אלא אם כן התקיים אירוע מוגדר שהסכימו לו שני הצדדים".

משהוברר שזו חתימתו של המשיב וכי ניתנה התחייבות מפורשת שלו, לא מוצא ב"כ המערער, כעולה מטיעוניו, הצדקה למתן רשות להתגונן.

המשיב לעומת זאת טוען, כי המבקש הופתע עד מאוד כאשר צויין באוזניו, כי שיק הביטחון הזה אשר יש שיהוי רב בהגשתו להוצל"פ נטען על ידי המערער, כי הוא נועד לכיסוי התחייבויות של אחיו מוחמד שהינו קבלן ולא התחייבויות שלו בקבלת דלקים.

עניין זה מופיע בהחלטת הרשם במפורש והפתיע את המשיב. על כך משיב ב"כ המערער, כי פנה במכתב למשיב ואפשר לו להתייצב על מנת לקבל את מלוא האינפורמציה על דרישות המערער, אך הוא בחר לא לעשות כן.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני בדיעה שדין הערעור להתקבל בסוגייה זו אך בחלקה בלבד.

אסביר את עמדתי: