תחולתה של הלכת פרמינגר

1. ארע מעשה במערערים אשר מתגוררים, במשך שנים ארוכות, בדירת מגורים שבבעלותם; אלא
שדירה זו לא היתה רשומה על שמם בלשכת רישום המקרקעין. לימים נקלעו לקשיים כספיים
ניכרים, ונפתחו נגדם הליכי הוצאה לפועל. ראש ההוצאה לפועל בנתניה )הרשמת סנדלר(
מינתה כונס נכסים לדירת מגוריהם. במהלך פעילותו טרח הכונס והביא לרישום הדירה על
שמם בפנקסי המקרקעין. מעת שנרשמה הדירה על שמם טענו המערערים כי, מכאן ואילך, הם
חוסים בצילה המגונן של הלכת פרמינגר; ועל כן הם עומדים על זכותם שהדירה תמכר אמנם
בהליכי הוצאה לפועל, אלא שהם יוסיפו להחזיק בה כדיירים מוגנים, בהתאם להוראות
המשולבות של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר ]נוסח משולב[, תשל"ב-1972 וסעיף 38 לחוק
ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967.

2. הלכתו הפסוקה של בית המשפט העליון מורה לנו כי מי שזכאי לדיירות מוגנת בדירה
הנמכרת בהליכי פשיטת רגל, הוא חייב שדירת מגוריו רשומה על שמו בלשכת רישום
המקרקעין. חייב אחר - קרי: חייב שדירתו רשומה, למשל, במנהל מקרקעי ישראל בלבד - לא
יזכה למעמד מוגן בדירתו. על חייב כזה לפנות את דירתו, ואז יזכה בדיור חלוף. זוהי
"הלכת פרמינגר" בתכלית הקיצור, ודומה כי איטיב לעשות אם אביא את ההלכה בלשונה של
השופטת ט' שטרסברג כהן: