תוקפו של הסכם ממון בין 'ידועים בציבור' שלא אושר בערכאה שיפוטית

הצדדים הכירו בשנת 1988, כאשר האישה הייתה גרושה עם ילדה, והאיש היה פרוד עם ילד. לאחר כחצי שנה, אחר שהאיש התגרש מאשתו לשעבר, עברו הצדדים להתגורר יחד בדירת האיש ברחוב [ה'] בירושלים.

בשנת 1993 הודיעו לאישה ממנהל מקרקעי ישראל, כי היא זכתה בהגרלה לרכישת קרקע ובאפשרות לבניית בית פרטי ברח' [ד'] בירושלים. לקראת בניית הבית, ערכו ביניהם הצדדים הסכם (ראשון) המבטיח את שותפותו של האיש עד לרישום הדירה בטאבו. בנוסף לכך, ערכו הצדדים ביניהם בתאריך כ"ג בתמוז תשנ"ד (2.7.1994) הסכם ממון (שני) ללא אישור בית משפט, נוטריון או רושם נישואין.

נעיר כי קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים אם הסכם הממון נעשה מיוזמתה של האישה או מיוזמתו של האיש, אך למעשה אין הדבר משנה לשאלה המשפטית שלפנינו. בסוף 1996 הסתיימה הבנייה והצדדים עברו לגור בדירה, ובתאריך ח' בניסן תשס"ב (21.3.2002) לאחר רישום הבית בטאבו, בוטל ההסכם משנת 1993 לזכויות האיש בדירה.

במהלך חייהם המשותפים של הצדדים נולדו להם שלושה ילדים.

בשנת 2000 מיסדו הצדדים את נישואיהם ונישאו כדת משה וישראל.

עתה, אחר שנישואיהם עלו על שרטון, פתחו הצדדים בהליך גירושין, ועתה הם נחלקים על תוקפו של הסכם הממון שכרתו יחד ועל אופן חלוקת הרכוש ביניהם.

השאלה שאליה אנו נדרשים היא: האם הסכם הממון (השני) בין הצדדים בשנת 1994 בהיותם עדיין 'ידועים בציבור' הצריך אישורו של בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני, והאם הסכם ממון בין ידועים בציבור צריך אישור של בית משפט או בית דין לפי חוק יחסי ממון?

לטענת האישה, הסכם הממון ביניהם משנת 1994 אינו תקף, וזאת משום שלא אושר על ידי בית משפט, נוטריון או רושם נישואין, כדרישת חוק יחסי ממון, וזאת אף שבאותה העת שכרתו את ההסכם ביניהם לא היו נשואים על פי דין תורה אלא היו רק 'ידועים בציבור'. למרות זאת עמדתה היא כי מבחינת החוק הם נחשבים לעניין זה 'בני זוג'. לתמיכה בעמדתה היא מפנה אל ע"א 640/82.

לטענת האיש, לפי פסיקת בית המשפט, אומנם 'ידועים בציבור' רשאים לפנות אל בית המשפט לענייני משפחה (ולפני כניסתו לתוקף של חוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה – 1995, אל בית המשפט המחוזי) כדי שיינתן לו תוקף פסק דין, דבר שלא הוכר קודם לכן בפסיקות בתי המשפט, אך עדיין מתן תוקף של פסק דין להסכם זה ביניהם הוא רק כבגדר חוזה רגיל ולא כב'הסכם ממון' לפי חוק יחסי ממון, ואין הצדדים מוכרחים להיזקק לאישורו של בית המשפט כדי לתת להסכם שביניהם תוקף, כפי שהדבר נדרש בין בני זוג נשואים לפי חוק יחסי ממון. לתמיכה בטענותיו גם האיש מפנה אל פסיקת בית המשפט בע"א 640/82 שהפנתה האישה וכן גם אל רע"א 6854/00, שיובאו להלן.

סעיפים 1 ו־2 לחוק יחסי ממון קובעים:

1. הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם (להלן: הסכם ממון), ושינוי של הסכם כזה, יהיו בכתב.
2. (א) הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לענייני משפחה (להלן: בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן: בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.

(ב) האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין, שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו.

מטרתו של החיוב הקיים בחוק יחסי ממון, הדורש את אישורו של הסכם ממון בין בני זוג על ידי הערכאה השיפוטית, היא למנוע מצבים שבהם כריתת ההסכם נעשתה על ידי צד שלא באמת היה מעוניין בהסכם זה ושנקלע אליו בעל כורחו בחוסר רצון עקב יחסי כוחות ולחצים שנוצרו במסגרת הנישואים. כך הסביר זאת הנשיא, כתוארו אז, מ' שמגר בע"א 4/80 (ח' מונק נ' א' מונק וערעור שכנגד, פ"ד לו(3) 421, בעמ' 429):

האישור המתחייב על פי חוק מגמתו להבטיח את קיומה של גמירת דעת מצד שני בני הזוג. בשל הבעיות הרבות, וביניהן תופעות בלתי רצויות המתלוות לעתים לדרך כריתתו של חוזה בין בני זוג, ביקש המחוקק להבטיח כי התוקף להסכם יינתן רק על יסוד הסכמה, המובעת בו במעמד ובבהירות הראויה, ולמטרה זו הפקיד את בית המשפט או את בית הדין, לפי העניין, על מתן האישור.

אומנם בהגדרת הסעיף הראשון את הסכם הממון: "הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם" הטעון אישור של בית משפט או בית דין, חסר פירוט ההגדרה מי הם אותם "בני זוג" שאליהם החוק מתייחס, ומה מגדיר אותם כ"בני זוג". אולם מהמשכם של סעיפי החוק עולה בבירור כי המדובר הוא בבני זוג שמיסדו את זוגיותם בנישואין, כפי שקובע סעיף 2(ד) לחוק:

הסכם בין בני הזוג שאושר בפסק דין להתרת נישואין על ידי בית הדין, דינו כדין הסכם ממון שאושר לפי סעיף זה [...] לרבות גירושין, ביטול נישואין, הכרזה שהנישואין בטלים מעיקרם או פירוד לפי דין דתי שאינו מאפשר גירושין.

כך עולה גם מסעיף 5(א) לחוק: "עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג [...] זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג."