תופר ואח' נ' בנק מזרחי טפחות בעמ

פסק דין

בתיק זה הגישו המבקשים ביום 20/10/10 תובענה בהמרצת פתיחה לפיה עתרו למתן פס"ד הצהרתי לפיה אין להם עוד חוב כלפי המשיב.

בו ביום עתרו גם למתן צו מניעה זמני כי פינוי ביתם יעוכב עד לאחר מתן פסק הדין בבקשה למתן פסק הדין ההצהרתי אותה הגישו.

באותו היום ניתנה החלטה על ידי בה דחיתי את הבקשה למתן סעד ארעי במעמד צד אחד.

במסגרת ההחלטה אף ציינתי כי המדובר למעשה בבקשה לעיכוב פינוי במסגרת הליכי הוצל"פ, כאשר המבקשים, על פי המסמכים אותם הם צירפו לבקשה עצמה, ידעו כבר ביום 04/07/10 על החלטת רשמת הוצל"פ שדחתה פינוי קודם ליום 01/11/10.

עוד הועלתה תהיה מדוע לא פנו המבקשים לרשם ההוצל"פ במסגרת סמכויותיו בהתאם להוראות הדין.

הבקשה למתן צו מניעה זמני הועברה לתגובת המשיב והצדדים אף זומנו לדיון לפני להיום.

בראשית הדיון ובמסגרת דיון לא פורמאלי העלה ביהמ"ש בפני ב"כ המבקשים את הקשיים הרבים המתעוררים במסגרת הבקשה אותה הגיש והן במסגרת התביעה העיקרית.

לאחר שהצדדים הדברו ביניהם, הגיעו לכדי הבנה להגיע להסדר, שפרטיו אינם ידועים לביהמ"ש, באשר לתשלום המשך או סיום תשלום חוב ההלוואה למשיב.

ב"כ המבקשים בהגינותו כי רבה ביקש כי הבקשה למתן צו מניעה זמני וכן התביעה העיקרית תדחנה, אולם עתר שלא לחייב בהוצאות.

ב"כ המשיב השאיר את שאלת ההוצאות לשיקול דעת ביהמ"ש.

על פי תגובת המשיב שצירפה את כל ההתנהלות בין המבקשים לבין כונסת הנכסים והמשיב עצמו ניתן היה ללמוד שהמדובר במערכת יחסים ארוכה תוך שכונסת הנכסים והבנק דוחים מעת לעת את הפינוי ועושים הכל על מנת לבוא לקראת המבקשים עצמם, העושים הכל על מנת לשמור על ביתם.

יחד עם זאת, כפי שצויין בתגובה, כונסת הנכסים עתרה בעבר לדחיית הפינוי ולהסדר פשרה נוסף, אולם כב' הרשם לכנר, בהחלטתו מיום 18/01/10 דחה את הבקשה וציין שכונסת הנכסים לא שקלה את טובת כלל הנושים ולכן לא אישר את ההסכם.

נדמה שלו המבקשים היו פונים לכונסת הנכסים מיד לאחר חתימה על ההסדר הקודם או בסמוך לאחריו יתכן וניתן היה למצוא פתרון , או לפחות לנסות ולחסוך את הפניה לביהמ"ש, שבמאמר מוסגר אציין שאיני משוכנע שהייתה הדרך הנכונה במקרה דנן.

מובן, שרשם ההוצל"פ יבחן את ההסכם וישקול את השיקולים הצריכים לעניין ואין לראות לא בהחלטה זו, לא במה שנאמר בה, ולא גם במה שלא נאמר בה כדי להוות שיקול בשיקולים אותם ישקול הרשם לגופו של עניין ותוך שהוא בוחן גם את זכויות נושיהם האחרים של המבקשים.

ב"כ המשיב השאירה בסופו של דבר את שאלת ההוצאות לשיקול דעת ביהמ"ש.

כפי שניתן ללמוד, הן מהחלטות קודמות והן מהתנהלות העניינים בין הצדדים המדובר היה בהליך שאינו הכרחי ושנגרם כולו עקב מחדלי המבקשים עצמם.

אולם כפי שציינתי ניראה שהמבקשים בניסיון להציל את בית מגוריהם נקטו בהליכים, גם בהליך מיותר זה, על מנת להציל את דירת מגוריהם.

על אף שכאמור אני סבור שהמדובר בבקשה לא היה בה ממש, ועל אף שאני סבור שהיה על המבקשים לפרוש בפני ביהמ"ש במסגרת ביהמ"ש את מלוא השתלשלות האירועים ועל אף שהיה עליהם לבוא מבעוד מועד, ולא בסמוך למועד הפינוי, וזאת מבלי להתייחס שוב לשאלה האם זהו ההליך הנכון מהבחינה המשפטית, אינני סבור שיש מקום להטיל הוצאות משמעותיות, אלא יש לקחת בחשבון את מכלול הנסיבות, תוך מתן ביטוי והתחשבות במצבם הנטען של המבקשים, אולם מאידך גם ייתן ביטוי לעובדה שלא היה צורך של ממש בהגשת בקשה והמשיב טרח ועמל לשווא הן בהגשת תגובה והן בקיום דיון דהיום.

תוך שאני שוקל כאמור את כלל הנסיבות, אני מחייב את המבקשים לשלם למשיב הוצאות בסך כולל של 2,000 ₪.