ועדה מקומית לתכנון ובניה תל אביב נ' שרעבי

ביום 6.5.24 הורשע הנאשם לאחר ניהול הוכחות בעבירה של שימוש אסור ללא היתר, עבירה לפי סעיף 243(ה) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן - "החוק").

לפי עובדות כתב האישום, הנאשם עשה שימוש אסור לצרכי מגורים במבנה ללא היתר בשטח של 14 מ"ר המצוי בחזית העורפית שבקומת המרתף של בניין ברחוב פרישמן 41 בתל אביב (להלן – "הנכס" ו – "הבניין"). עוד נטען, כי ביום 18.3.19 נעשה בנכס שימוש אסור לצרכי מגורים בניגוד להיתר מספר 925 מיום 28.5.1935.

במסגרת הכרעת הדין קבעתי כי הנאשם עשה שימוש אסור לצרכי מגורים בנכס וזאת במשך תקופה לא ידועה של מספר שנים ולכל הפחות משנת 2019. לעניין זה קבעתי כי הנכס אינו תואם את היתר הבניה משנת 1963 וכי בקומת המרתף של הבניין אין יחידה שנועדה לשימוש למגורים.

טענות הצדדים לקביעת העונש

ב"כ המאשימה עמד על גילו של הנאשם (כבן 80), מצבו הכלכלי ונסיבותיו האישיות ועתר להטלת קנס סמלי לשיקול דעת בית המשפט, תוך סטייה ממתחם הקנס בתיקים מסוג זה. לצד זאת עתר למתן צו הריסה וצו הפסקת השימוש והתאמה להיתר וכן להתחייבות להימנע מעבירה.

לעניין זה הבהיר ב"כ המאשימה, כי נוכח נסיבותיו של הנאשם ניתנת הסכמה לעיכוב ביצוע לפרק הזמן המקסימאלי הקבוע בסעיף 254ד לחוק (להלן – "תקופת העיכוב הראשונה") וכן הסכמה לעיכוב ביצוע נוסף של 6 חודשים בהתאם להוראות סעיף 254ט(ה) לחוק (להלן – "תקופת העיכוב השנייה"). בנוסף הבהיר כי כבר עתה ניתנת הסכמה לעיכוב ביצוע נוסף של 6 חודשים, ככל שתוגש על ידי ההגנה בקשה לאחר סיום תקופת העיכוב השנייה, בהתאם להוראת סעיף 254ט(ז) ובאופן שעיכוב הביצוע של הצווים יעמוד במצטבר על 24 חודשים, בהתאם להוראות החוק.

עוד ציין ב"כ המאשימה כי נסיבותיו המיוחדות של הנאשם צריכות להשליך על הקנס ולא על עצם מתן הצווים המבוקשים.

ב"כ הנאשם הפנה בטיעוניו לגילו של הנאשם ונסיבותיו המיוחדות וציין שהנאשם מתגורר בנכס בתנאים קשים וללא הכנסה. כמו כן עמד על ההשלכות הטמונות בעתירת המאשימה למתן צו הריסה וצו הפסקת השימוש וטען כי אין בעובדה שהנאשם הודה שבבעלותו יחידת מגורים נוספת, כמפורט בהכרעת הדין, כדי לסייע. שכן, מדובר ביחידה המצויה אף היא בקומת המרתף ושאינה אמורה לשמש למגורים. לכן, כך טענת ב"כ הנאשם, לא ניתן לומר שלנאשם מקום מגורים חלופי.

עוד טען ב"כ הנאשם, תוך שהפנה לסעיף 254ב לחוק, כי המחוקק הותיר בידי בית המשפט את שיקול הדעת אם ליתן צו הריסה וצו הפסקת שימוש בהתקיים טעמים מיוחדים וכי במקרה דנן מתקיימות אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות הימנעות ממתן צווים. לעניין זה ציין כי לנאשם אין מקום מגורים אחר, אין דירה על שמו ובהיבט האישי הנאשם גרוש, אב לילדים וסב לנכדים אשר אינו מעוניין להיות נטל עליהם בשלב זה של חייו. כתמיכה לעתירתו הפנה ב"כ הנאשם לשני גזרי דין בהם נקבע, בהסכמת הצדדים, כי הצווים ייכנסו לתוקפם בתוך פרק זמן מוגדר לאחר הסתלקות הנאשמים שם מהעולם. לצד זאת הבהיר הסניגור, נוכח הערת ב"כ המאשימה, כי מדובר בכתבי אישום שהוגשו טרם תיקון 116 לחוק, שאז ניתן היה להורות על עיכוב ביצוע בלתי מוגבל, בעוד שהוראות החוק היום קובעות תקופת עיכוב ביצוע מקסימלית של 24 חודשים. לפיכך טען ב"כ הנאשם כי מדובר בחוק חמור שיש לחרוג ממנו לטובת עשיית צדק עם הנאשם והפנה לפסיקה נוספת.

אשר לקנס - ב"כ הנאשם עתר לקנס סמלי נמוך וטען כי הנאשם מתקיים מקצבת זקנה בסך 2,000 ₪ וכי יש לו חובות בהוצאה לפועל. עוד טען כי הנאשם היה בעברו אלוף ישראל באגרוף, שירת בצבא ונלחם במלחמות ישראל. כתמיכה לדבריו הגיש את אסופת המסמכים עה/1. אציין, כי ב"כ הנאשם ביקש להגיש מסמכים נוספים בדבר מצבו הכלכלי של הנאשם בתוך מספר ימים, אך מסמכים כאמור לא הוגשו. לכן, כל שנותר בפניי הוא מסמך שכותרתו "רשימת תיקים לחייב" המעודכן לשנת 2013.

קביעת מתחם העונש ההולם

בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, תשל"ז–1977, העיקרון המנחה בענישה הינו קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמתו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו. בקביעת מתחם העונש ההולם, על בית המשפט להתחשב בערך החברתי המוגן שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בערך החברתי, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.