תה"ג 4807-07-15 מדינת ישראל נ' בן משה(עצור בפיקוח)

כפי שסוכמו העובדות בפסק הדין שניתן היום בו הוכרז על המשיב כבר הסגרה, המשיב מבוקש בבלגיה בגין שוד בחבורה, תוך שימוש באלימות או איומים, באמצעות כלי נשק ורכב מילוט, עבירה לפי סעיפים 66, 468, 471, ו-472 לקוד הפלילי הבלגי, שדינה עד 15 שנות מאסר. צו מעצר בעניינו של המשיב הוצא ביום 28.6.10 על ידי שופט חוקר בבית המשפט בערכאה ראשונה באנטוורפן.

1. כאמור, בפסק דין אשר ניתן היום בעתירה, נקבע כי המשיב הינו בר הסגרה לבלגיה.

   ב"כ המבקשת עותרת כעת לבית המשפט לצוות, בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק ההסגרה, תשי"ד – 1954, כי המשיב יוחזק במשמורת עד להסגרתו. אמנם, עד למתן פסק הדין היום שוהה המשיב במעצר בית בפיקוח אלקטרוני, וזאת בהתאם להוראת בית המשפט העליון (בבש"פ 5524/15), אשר קיבל את הערר שהגיש המשיב על החלטת בית משפט זה (כב' השופט א' כהן) למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו (מ"ת 4844-07-15); ברם, לאחר שניתן פסק הדין המכריז על המשיב כבר-הסגרה, השתנתה נקודת האיזון אשר עליה מושתתת החלטת בית המשפט העליון האמורה, והחשש מפני הימלטות חמור יותר מאשר בעבר. בתמיכה לבקשתו מפנה ב"כ המבקשת לנימוקים הכלולים בהחלטתו של כב' השופט הכהן האמורה, ובמיוחד לאותן עובדות המבססות את החשש החמור להימלטות, לרבות בריחתו מישראל לבלגיה עת הואשם בשלושה מעשי שוד מזוין בישראל (כאשר בשניים משלושת האירועים נורו הקורבנות), עובדה אשר אילצה את ישראל לבקש את הסגרתו מבלגיה לישראל (ואשר בעקבותיה הורשע המשיב, ונגזרו עליו 63 חודשי מאסר במסגרת הסדר). לאחר מכן, חזר המשיב לבלגיה, שם ביצע עבירות אשר בגינן ריצה עונש מאסר בבלגיה; ולאחר שחרורו ממאסר האמור, היה מעורב – לפי הנטען בבקשת ההסגרה - בביצוע השוד המזוין באנטוורפן אשר לאחריו נמלט לישראל ואשר בגינו הוגשה, כאמור, בקשת ההסגרה הנוכחית. לטענת ב"כ המבקשת, בכל אלה, בצירוף יתר השיקולים בדבר חומרת העבירות בהן מואשם המשיב, יש כדי להטות את הכף – על אף החלטת בית משפט העליון בשלב הקודם של ההליך, לטובת קבלת בקשת המדינה למעצרו המידי של המשיב.

   מנגד טוען ב"כ המשיב כי לדעתו אין מקום כלל לדון בהפעלת הסמכויות של סעיף 15 לחוק ההסגרה כל עוד פסק דינו של בית משפט זה מהיום עדיין אינו חלוט וצפוי לעמוד למבחן בבית משפט העליון. אומר כבר עתה, כי טענה זו אין לקבל, וסמכות בית המשפט להורות על החזקת המשיב במשמרת ניתנת מיד עם קבלת ההחלטה על היות המשב בר-הסגרה, הגם שטרם אמר על כך בית משפט העליון את דברו. אף לגופו של עניין, טוען ב"כ המשיב כי יש להשאיר על כנו את ההחלטה לחלופת המעצר בפיקוח האלקטרוני. אמנם, יש היום פסק הדין המכריז על המשיב כבר-הסגרה, אבל יחד עם זה, אין סיבה שעובדה זו תביא לשינוי במצב הקיים. הפיקוח האלקטרוני נותן מרכיב פיקוחי יעיל אשר ניתן להסתמך עליו היום בדיוק כפי שנעשה עד היום, וכן אין להתעלם מן הביטחונות הכבדים שהופקדו והוגשו כתנאי לשחרורו בשעתו למעצר הבית: 100,000 ₪ הפקדה במזומן, ועוד שבע ערבויות חתומות על ידי המפקחים, בסך 100,000 ₪ כל אחד, כך שסה"כ ישנן בטחונות בסכום מהותי מאד של 800,000₪.

   לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, מסקנתי היא כי יש להיעתר לבקשת המבקשת ולהורות כי המשיב ישהה במשמורת עד להסגרתו בפועל. יפים לענייננו דברי בית המשפט העליון דלהלן בבש"פ 1163/11 פליקס פרקופץ נ' מדינת ישראל (7.3.2011):

   אכן, סעיף 15 לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954 קובע כי 'מבוקש שהוכרז בר הסגרה רשאי בית המשפט לצוות על החזקתו במשמורת עד להסגרתו...' זאת, לאחר שעד אותו מועד חל סעיף 5 לחוק ההסגרה, המרשה מעצר לאחר עתירת הסגרה. נזכיר כי שיקולי מעצר לדרכי הסגרה דומים – אך לא זהים – לאלה שבהליך מעצר 'רגיל' לאחר כתב אישום לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996; אך מצטרף אליהם במיוחד השיקול של חשש ההימלטות (וכן שיבוש); ראו החלטת השופטת פרוקצ'יה בבש"פ 725/09 היועץ המשפטי נ' אברג'יל פסקאות 21-11; בבש"פ 6349/09 אוזיפה נ' מדינת ישראל ציינה השופטת חיות כלהלן:

   'בית משפט זה עמד לא פעם על מאפייניו המיוחדים של הליך ההסגרה, המבדילים אותו מהליך פלילי רגיל. מאפיינים אלה נוגעים לחשש המובנה הקיים בהליכי הסגרה כי המבוקש יחמוק מן הדין... שיקולים אלה, בדבר החשש להימלטות מן הדין ובדבר התחייבויותיה הבינלאומיות של מדינת ישראל, מקבלים משנה תוקף ככל שמתקדמים הליכי ההסגרה, ובפרט לאחר שהמבוקש כבר הוכרז בר-הסגרה. עמדה על כך כב' השופטת (כתארה אז) ביניש בעניין כהן באומרה:

   'השיקולים המנחים את בית המשפט כאשר הוא שוקל את מעצרו של אדם המבוקש להסגרה הם מורכבים יותר משיקולי מעצר בהליך פלילי רגיל המתקיים בישראל. על אחת כמה וכמה כך המצב ביחס למי שהוכרז כבר לגביו על ידי בית משפט מחוזי, כי הוא בר-הסגרה, ונקבע כי יש נגדו חומר ראיות לכאורי לביסוס האישום...

   ככל שהליך ההסגרה מתקדם, כך יש לתת משקל רב יותר להתחייבות של מדינת ישראל כלפי המדינה המבקשת... ובוודאי כך לאחר שהוכרז אדם כבר-הסגרה והחשש הטבעי להימלטות הוא רב יותר'".

   הדברים מדברים בעדם. דעת לנבון נקל, כי ככל שלכאורה קרב יום הסגרה, כן יגבר הדחף להימלטות; ראו דברי השופטת (כתארה אז) ביניש בבש"פ 4422/10 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה והאסמכתאות דשם, שכן משהוכרז אדם כבר הסגרה 'החשש הטבעי להימלטות הוא רב יותר'. לא כל שכן כך, כשעסקינן במי שכבר הראה כוחו בתעתועי זהות, כעולה בין השאר מן הדרך בה פעל לכאורה בשווייץ, וגם בהימלטות, כמו הגיעו לישראל.

   במקרה דנן, אין ספק כי פסק דינו של בית משפט זה אשר ניתן היום מגביר לאין שיעור את חשש ההימלטות, ודפוס התנהגותו של המשיב בעבר, לא רק בהקשר של התיק דנן, עת ברח מבלגיה לישראל, אלא אף הימלטותו מאימת הדין כאשר נמלט מישראל לבלגיה בהקשר של שלושת עבירות השוד הקודמים, מוכיחה כי המשיב לא יירתע מלברוח למדינה זרה אם רק תיפתח בפניו ההזדמנות לעשות כן. ודוק: העבירות הישנות שביצע בישראל אינן מהוות כשלעצמן הוכחה למסוכנותו של המשיב אף בהווה, וכפי שנקבע בהחלטת בית המשפט העליון בעניינו, עבירות אלו ישנות מאד. ברם, יש בהתנהגותו של המשיב בהקשר זה כדי לבסס את החשש מהימלטות, כפי שידע לעשות כל אימת שעלה החשש שאם יישאר במקום יעמוד בפני מעצר.

   סעיף 15 לחוק המעצר מתייחס ספציפית לנסיבות בהן כבר הוכרז המשיב כבר-הסגרה, וקביעת הוראה מיוחדת למצב זה, להבדיל מהוראות סעיף 5 לחוק המתייחסות לשלב שלפני מתן החלטה בעתירת ההסגרה, מוכיחה כי המחוקק ראה לנכון להורות על אפשרות המעצר לאחר ההכרזה כבר-הסגרה, גם מקום שלא נעשה כן לפני מתן ההחלטה; והחלטת ההסגרה עצמה מעצימה את חשש ההימלטות עד כדי שניתן לשקול מחדש את האיזונים הרלוונטיים ולקבוע כי למרות שניתן היה להסתפק בחלופת מעצר והפקדת בטחונות עובר למתן ההחלטה, יש לשקול את המצב מחדש לאחר מכן.

   מעיון בהחלטות בתי המשפט בתיק המעצרים בבית משפט המחוזי ובבית משפט העליון אני למד כי השיקולים בעד ונגד מעצרו של המשיב עד תום ההליכים היו קרובים זה לזה וכי גם בשלב הקודם היו שיקולים כבידי משקל בעד מעצרו של המשיב. בסופו של יום הוחלט בבית משפט העליון על חלופת מעצר בפיקוח אלקטרוני לאחר שנמצאו מפקחים מתאימים והופקדו בטחונות כבדים, ותנאי שחרורו האמורים אכן הוכיחו את עצמם כאפקטיביים. ברם היום אנו נמצאים במצב שונה לחלוטין, לאחר שנמצא כי קיימות ראיות מספיקות להגשת כתב אישום, וכי על כן קיים בסיס להסגרתו לבלגיה. בהינתן כי כעת הוכרז על המשיב כבר-הסגרה, מתגבר חשש ההימלטות, ואין בכוחו של הפיקוח האלקטרוני לתת מענה מלא והרמטי מפני החשש להימלטות מהירה לשדה התעופה ויציאה חפוזה מן הארץ. גם הביטחונות שניתנו אינם מבטיחים שהמשיב לא יעדיף לספוג את אובדן הכספים על מנת להבטיח את חרותו. במיוחד נאמרים הדברים לאחר שאחד ממבצעי השוד – פתחוב- אשר בגינו התבקשה הסגרת המשיב - כבר הורשע בבלגיה בגין חלקו בשוד ונגזרו עליו חמש שנות מאסר, עובדה אשר בוודאי מגבירה את החשש מפני גורלו האפשרי של המשיב אם יוסגר אף הוא לבלגיה.

   אשר על כן, אני מצווה בזה כי המשיב יוחזק במשמורת בתי הסוהר עד להסגרתו בפועל.