תביעת לשון הרע בין אחים - האם האחות גנבה כספי בר המצווה של אחיינה?

1.         התביעה

עניינה של התביעה שלפניי הוא קצה הקרחון של סכסוך רב שנים, לפחות 20 שנה בין שתי אחיות בשר ודם ובנה של אחת מהן.

כפי העולה מכתב התביעה תבעה האחות צ. כ. את אחותה א. ג. ואת בנה של א. ג., י. ג. בגין ביזוי שמה - כתיבת לשון הרע הבאה לבזות את התובעת, לפגוע בשמה הטוב תוך הטחת טענות מופרכות כנגד אישיותה מתוך רוע לב ונקמנות - סעיף 1 לכתב התביעה.

לטענת התובעת פרסמו הנתבעים 1 ו- 2 ביחד ולחוד כנגדה פרסום מעוול המהווה לשון הרע. הפרסום בה לידי ביטוי במכתבו של הנתבע 1 - י. ג., אשר לטענת התובעת נשלח ע"י נתבעת 2 א. ג., לרשימת תפוצה המצוינת בסיפא של המכתב - למעשה 8 אחים מתוך 10 במניין, כולל התובעת. מכתב מ- 1.12.09.

לטענת התובעת מתאר נתבע 1 במכתבו הנ"ל אירוע מתקופת בר המצווה שלו בשנת 90 - 19 שנה לפני הגשת התביעה משלוח המכתב במסגרתו הואשמה התובעת כאן כי גנבה את הכספים שהתקבלו ממסיבת בר המצווה שלהם. 

מכתב "מאשים" זה הועבר לכל האחים במשפחה באמצעות הדואר. התובעת עותרת לפיצוי בסך 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק בצרוף חיוב הנתבעים בהוצאותיה ובשכ"ט עו"ד. 

2.         הגנת הנתבעים

הנתבעים בכתב הגנתם טענו כי לאחר בת המצווה של נתבע 1, אשר ארעה ב- 7.8.90, הם נאלצו לחזור לביתם בחו"ל יום למחרת מסיבת בר המצווה, על רקע זה פנו לתובעת בבקשה כי תפקיד את כספי המתנות שנתקבלו בבר המצווה בחשבון הבנק שלהם בישראל. לגרסתם מסרו לתובעת את כל המתנות שקיבלו מהמסיבה כמפורט ברשימת המתנות שצורפה כנספח לכתב ההגנה. 

לטענת הנתבעים לא הפקידה התובעת את הכספים לחשבונם ולראיה צרפו את דפי חשבון בנק דיסקונט אשר פתחו ב- 1.8.90 בסניף נאות רחל של בנק דיסקונט ישראל בע"מ על שמם של ג. א. וא.ג. בעלה.

טענת הנתבעים בכתב הגנתם כי הכספים - הן כספי בר המצווה והן כספים נוספים אשר הועברו לבקשתם לרשותה או לשליטתה של התובעת, לא הופקדו בחשבונה. בהקשר זה טענו גם לכספי שכירות מונית - מונית שהשכירו לאחיין נוסף בשם דורון כהן. לטענת הנתבעים בכתב הגנתם  גם דמי שכירות אלה ששולמו לידי התובעת לא הופקדו בחשבונם. 

הנתבעים טוענים כי המכתב נספח 1 לכתב התביעה אינו מהווה לשון הרע וכי לא הייתה בו כוונה לפגוע אלא שנשלח למטרה לערב בני משפחה נוספים על מנת לפתור את המחלוקת בין הצדדים.

אשר לנתבעת 2 לגרסתה, לא היא שכתבה את המכתב ולא היא שלחה אותו, לפיכך אין לייחס לה אחריות בנזק שנגרם, באם נגרם לתובעת ואשר לא היא ביצעה את הפרסום הנטען.   לעניין זה טענה בסעיף 26 ועד סעיף 30 בכתב הגנתה להעדר יריבות.

3.הכרעה בהתייחס לנתבעת 2:

טענת התובעת בתביעתה לעניין פרסום ע"י אחותה - נתבעת 2, היא בהסתמך על זיהוי נטען של כתב ידה שנרשם ע"ג המעטפות ששימשו למשלוח המכתב נספח א' לכתב התביעה.   טענה זו נטענה סתמית ולא הוכחה. 

לשון אחרת; לא הומצאה כל חוו"ד מקצועית או כל ממצא זולת טענה סתמית לזיהוי כתב ידה של נתבעת 2, כי היא זו שרשמה את כתובות הנמענים על המעטפות. אשר על כן אני קובעת, כי דין התביעה כנגד נתבעת 2 להדחות.

אני מקבלת את טענת נתבעת 2 שלא שלחה את המכתבים לנמענים ולא ביצעה את הפרסום הנטען בכתב התביעה.

משדחיתי את התביעה כנגד נתבעת 2, מחייבת את התובעת בהוצאות נתבעת 2, בסך של 5,800 ש"ח.

4. דיון באשר לנתבע מס' 1 - 

טענת נתבע מס' 1 א' כי לא הייתה לו כל כוונה לבזות או להכפיש את שמה של דודתו - התובעת. ב' - אמת דיברתי.