תביעת דיבה שהוגשה כשבע שנים לאחר הפרסום נדחתה בהיותה עניין של מה בכך

בפניי תביעת לשון הרע.

1. בשלב קדם המשפט עוררתי, נוכח הטענות שעלו בכתבי הטענות, את השאלה האם מדובר במקרה שהוא, על פי מכלול נסיבותיו, עניין של מה בכך במובן סעיף 4 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). הצדדים הגישו טיעון בנקודה זו. עתה הגיעה העת לדון בטענותיהם.

2. עניינה של התביעה בפרסום שצורף כנספח 1 לכתב התביעה. זהו נוסח הפרסום:

"הטפיל

טפיל 1. פרזיט, בעל חיים או צמח החי על חשבון אחרים ומוצץ את לשדם.

       2. כינוי גנאי למי שחי על חשבון הציבור. מילון אבן - שושן.

מיהו הטפיל?

טימסית - אותו חבר מליאת המועצה פחדן שמתחבא בפרסומיו תחת השם סיעת א.מ. (אין לו האומץ לעמוד מאחורי הלכלוך שהוא שופך)!

למה טפיל?

מפני שהוא מסרב לשלם 70,000 ש"ח חוב פיתוח - כספי ציבור!!!!

נא לבקר בבית מספר 309 ברחוב החצב בשלב ד'!! יש לו כביש! יש לו מדרכה! יש לו תאורה! יש לו ביוב! יש לו מגרש! יש לו תוספת למגרש! יש לו השתלטות! יש לו קירות תומכים! יש לו מים! יש לו ניקוז!

אבל כספי ציבור הטפיל לא ישלם!!! למה טפיל?

מפני שהוא מסרב לשלם את חלקו בבית הספר כדי שלא יהיו 40 ילדים בכיתה (60 ש"ח בחודש) ההורים של כיתות א' - ב' יזמו, ההורים של כיתות א' - ב' משלמים!! אבל הטפיל לא משלם!! הוא רגיל לחיות על חשבון הציבור! על חשבון הורים אחרים!

הבעיה עם טפילים היא שהם מתרבים כי כדאי לחיות על חשבון אחרים, על חשבון הציבור! למצוץ את לשדו! הנה הטפילים הקטנים שלמדו מהטפיל הגדול בבית הספר: [השמות הושמטו - ע.ש.] ........

טפילים נמאסתם

הורי תלמידי כיתות א' - ב'"

3. כתב התביעה הוגש ביום 11.9.08. נטען בו, כי הפרסום נמסר להפצה ביום 13.9.01. בתביעה טוען התובע, כי לאחר שיחות עם נציגי ההורים של תלמידי כיתות א' וב' הוברר כי ידם אינה בפרסום וכי אינם יודעים עליו דבר. עוד טוען התובע בכתב התביעה, כי לאחר בירור בסניף הדואר ביישוב בית אריה התברר כי הנתבעת היא שמסרה את הפרסום, באמצעות סניף הדואר ביישוב. כן טוען התובע, כי בחודשים לאחר הפרסום פנה בכתב לנתבעת על מנת שזו תחזור בה מן הפרסום, וכי לא נענה.

4. על רקע זה, אדון בשאלה האם נופל מקרה זה לגדרו של סעיף 4 לפקודת הנזיקין.

5. העיקרון המשתקף בהוראת סעיף, 4 הוא עיקרון "עתיק יומין", לפיו "אין דרכו של בית המשפט לעסוק בעניינים זעירים וקלי ערך, עניינים של מה בכך, 'זוטי דברים'" (דברי כב' השופט י' טירקל בפיסקה 8 לפסק דינו בע"א 3901/96 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רעננה נ' הורוויץ, פ"ד נו(4) 913 (2002)). עקרון זה משקף שיקולים של "תבונה ושכל ישר" (דנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף הים (1994) בע"מ, פ"ד נו(1) 56 (2001), בפיסקה 30 לפסק דינו של כב' השופט מ' חשין). הוא משקף את התפיסה, לפיה "ההתדיינות בבתי המשפט באה להגשים את הזכויות שהדין מעניק. אם זמנם של בתי המשפט יוקדש להתדיינות בדברים של מה בכך, יבוא הדבר על חשבון התדיינות בדברים של ממש, ואף יגביר את יצר ההתדיינות" (י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין, דיני הנזיקין תורת הנזיקין הכללית (ג' טדסקי, עורך) (ירושלים תשל"ז), בעמוד 338). בבחינת השאלה האם מדובר בעניין שהוא בגדר זוטי דברים, יש לבחון את "... מהות הזכות שנפגעה, ... תכלית הפגיעה ובנסיבות נוספות של כל מקרה" (דברי כב' השופט י' זמיר בבג"צ 3434/96 הופנונג נ' יו"ר הכנסת פ"ד נ' (4) 57, 69-68). לבחינה זו אפנה עתה.