תביעת גירושין בטענת מאיס עלי

פ ס ק  -  ד י ן

לפנינו הוגשה בקשה ע"י האישה לחיוב גט. עינינם של הצדדים נידון ארוכות בביה"ד בתביעת האישה לגרושין ותביעת הבעל לשלום בית.

לאישה טענות קשות נגד הבעל על אלימות מילולית קשה, תוך כדי התפרצויות זעם והשפלות, והטחת האשמות שונות ומשונות. עוד טוענת האשה נגד הבעל כי אינו  נוהג באופן מקובל בתחום יחסי אישות, שהיה מתנהג בנושא זה בברוטליות וחוסר התחשבות קיצונית באופן שנגרם נזק לאישה כמפורט בפרוטוקול. בגין טענות אלו, גרם לה למאוס בו. פרוט תביעתה והאשמותיה מופיע בפרוטוקול בית הדין. טענות אלו התבררו כמוצדקות. מה גם שבחלק מטענותיה הודה הבעל, וע"כ תובעת האישה לחייב ולכפות הבעל לתת גט, וזאת מחמת הטענה מאוס עלי .

יצויין, שבמהלך הדיונים עשה בית הדין מאמצים לשכן שלום בית בין בני הזוג, ואף ביקש מהם שישבו יחדיו לנסות ולראות אם ניתן לאחות הקרעים. לדברי האישה, אף בפגישות אלו, צעק עליה בעלה והטיח בה האשמות קשות. זאת  ועוד, רבנים ויועצים ניסו לפשר ביניהם, אך כולם העלו חרס בידם. יתירה מזאת, הבעל ביקש נסיון נוסף לשלום בית באמצעות הרב ח"א ש', ובית הדין שיכנע את האישה להסכים גם לכך. אך כמו קודמיו לא צלח בידיו.

הסכסוך בבית הדין נמשך כמעט שנתיים, ובשנה האחרונה אף נעלם הבעל, מסתתר במקום מחבוא, ומסרב לבוא לבית הדין. ולא טרח לשלח נציג מטעמו.

הרב ד' ה', מראשי עסקני חסידי ו', שניסה להיכנס לעובי הקורה בהנחית ביה"ד ע"מ לפשר ביניהם, אף הציע לצדדים לבחור זבל"א ע"מ להגיע להסכם. גם הוא העלה חרס בידיו. אולם, הבהיר לבית הדין שאכן שני הצדדים מבינים שאין מנוס מגירושין, וגם הבעל מוכן עקרונית לגט פיטורין, אך מתנה זאת בהפחתת דמי המזונות עבור שלושת ילדיו, בסכום למטה מן המינימום הנדרש למחייתם, ודורש שפרנסת ילדיו תחול על אשתו, ורק בתנאים אלו הוא מוכן לגירושין.

יש לציין שבית הדין דחה מספר פעמים את הדיונים ע"מ שהצדדים יגיעו לידי פשרה באמצעות באי כוחם, אולם דבר אינו התקדם.

לאור האמור, מבקשת האישה הכרעה ופסק דין מבית הדין בגין דרישותיה, הן בענין דירתם המשותפת באשדוד, והן בענין מדור עבור ילדיה, והן בענין חיוב וכפית גט פיטורין, שלפי דבריה הגיעו מים עד נפש. שכן, הדירה באשדוד עומדת ריקה, ואי אפשר להשכירה משום שהבעל אסר על הדירה בקונם, ובגלל עבודתה בירושלים היא חייבת להתגורר בירושלים, ואין ביכולתה לממן מדור לילדיה. וכאמור היא דורשת בתוקף לשחרר אותה מעגינותה.

עד כאן הנידון, ועלינו לדון בהלכה בדבר חיוב הבעל לגרש.

ידועה דעת הרמב"ם, פי"ד מאישות ה"ח, שאשה שאומרת על בעלה שהוא "מאיס עליה" כופין אותו לגרשה, לפי שאינה כשבויה, ובעלה שנוי עליה. וכן דעת הרשב"ם. אך רוב הראשונים חולקים על הרמב"ם הנ"ל, וסוברים שאין כופין אותו להוציא. הרא"ש בכתובות כלל מ"ג אות ח' כותב, וז"ל:

"וכי בשביל שהיא הולכת אחר שרירות ליבה ונתנה עינה באחר וחפצה בו יותר מבעל נעוריה נשלים תאותה ונכוף האיש שיגרשה . אמנם ישנה תקנת הגאונים בדינא דמתיבתא, שתיקנו לכופו לתת גט פיטורין, אך הרשב"א כבר כתב שלא פשטה תקנה זו בכל הארצות, והרמב"ן כתב שמפני פריצות הדור בטלה התקנה דיש חשש שמה נתנה עיניה באחר".

למדנו מהנ"ל שבענין "מאיס עלי" יש מחלוקת הראשונים אם כופין את הבעל, אך רוב הראשונים סוברים שאין כופין, וע"כ יש לברר אם על בי"ד לחייב הבעל ליתן גט,  או לכל הפחות להודיע לו שזו מצוה לגרש. והנה בשטמ"ק בכתובות פרק אע"פ כתב שם:

"וכתב רבינו יונה וז"ל: דאע"ג דאין כופין לתת גט באמרת "מאיס עלי" היינו כפיה בשוטים, אבל בית דין מודיע לו שמצוה עליו לגרשה ונותנים לו עצה שיגרשנה, ואם לא יגרשנה האי מאן דעבד אדרבנן מצוה למקרייא עברינא, ור"ת ז"ל היה אומר שאפילו זה לא נאמר לו אלא שאם יבוא לימלך אם יגרשנה בלא כתובה ב"ד, נותנין לו עצה שיגרשנה לאלתר" עכ"ל.

ובדברי רבינו יונה, שנותנים לו עצה שיגרשנה, נראה  פשוט שכוונתו שהעצה  היא, שלא יעבור על דברי חכמים דהרי מצוה עליו לגרשה, ואם לא יעשה כן יקראו לו עבריינא. וכיוון דלא כפינן ליה בשוטין, הרי זה בגדר עצה טובה.אולם לדעת ר"ת אף זה לא נאמר לו, אלא נותנים רק עיצה שיגרש.

למעשה, העולם נוהג כדעת ר"ת ורוב הפוסקים שאין חיוב גט פיטורין, ואין מחייבין אותו לגרש, אלא משתדלים ומשדלים אותו בעצה טובה שיתן לה גט. ואף גדולי זמנינו הוכיחו מדעת הרמ"א בסימן ע"ז ס"ג, שאישה שאומרת "מאיס עלי" ונותנת אמתלא וטעם לדבריה, כגון שאינו הולך בדרך ישרה, או מכלה ממונו וכיוצא בזה, אין כופין אותו לגרש, ולא אותה להיות אצלו. עכ"ל. וא"כ, כיון שאין כפיה, נראה שאין גם חיוב לגרש, והיינו כרבינו תם וכל הפוסקים אחרים. ואכן, בדין כפיה, כתב ר"ת בספר הישר (סימן כד), וז"ל:

 "אין יטעה החכם לומר שכופין הבעל לגרש באמירת "מאיס עלי". הלוא בהשמים ביני לבינך ובנטולה אני מן היהודים חזרו לומר שמא עיניה באחר, ועוד אמרינן שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה ביד גוי ומפקעת עצמה מיד בעלה, תולה בעכו"ם אם מורדת, ועוד דא"כ מצינו חוטא נשכר, ובלא שום פירכא בעולם, כפייה לבעל לא אשכחן בכולה שמעתא".

המבואר בדבריו, שאין כופין את הבעל לגרש באומרת "מאיס עלי". אך בסיום תשובתו כותב שם ר"ת, וז"ל:

"אך אם כל רבותינו שוין בדבר, תגזור באלה חמורה על כל איש ואישה מזרע בית ישראל הנלוים אליכם, שלא יהיו רשאין לדבר עימו, לישא וליתן עמו, להאכילו ולהשקותו וללוותו ולבקרו בחלותו. ועוד יוסיפו חומר ברצונם על כל אדם אם לא יגרש ויתיר אותו האיש את הילדה הזאת, שבזה אין כפיה עליו, שאם ירצה מקיים והוא לא ילקה בגופו מתוך נידוי זה, אך אנו ניפרד מעליו".