תביעות הדדיות של בני משפחה בגין פרסום לשון הרע בפייסבוק

לפניי מונחות שתי תובענות הדדיות בין הצדדים, שתיהן לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן – החוק), עקב ביטויים שכתבו הצדדים או חלקם זה כנגד זה ברשת החברתית פייסבוק, ואשר לטענת הצדדים ביטויים אלו עולים כדי עוולת לשון הרע.

הצדדים – גב' נ.ו. (להלן – למען הנוחות בלבד – תיקרא "נ." או "התובעת") היא גיסתו של נתבע 2 – מר א.ו. (נשואה לאחיו) (ולהלן ייקרא "א.ו"). נתבעת 1, גב' א', היא רעייתו  של א.ו. (להלן תיקרא "א"). נתבעת 3, גב' י.ט, היא גיסתה של נ' (להלן תיקרא "י". מטעמי נוחות, א.ו, א'  ו-י' ייקראו יחדיו גם "הנתבעים").

כתב התביעה של נ' הוגש מלכתחילה כנגד שתי נתבעות נוספות – XXX ו- YYY, אך התביעה נגדן נמחקה בהחלטה של כב' השופט ארנברג מיום 6.11.2013 (התביעה הוגשה תחילה לבית משפט השלום בירושלים, ובהמשך הועברה לבית המשפט לעניני משפחה).

תביעת נ'

לטענת נ' הנתבעים עשו כנגדה יחד אחת, על רקע סכסוך משפחתי, וביזו אותה בפומבי בדף הפייסבוק שלה. אלא שכתב התביעה מטעם נ', כמו גם תצהיר עדותה,  כלל אינם מפרטים כנדרש מהי עילת התביעה כנגד כל אחד מן הנתבעים, וביתר פירוט: מהו הפרסום שביצע כל אחד מהם ביחס ל-נ' אשר עולה, לשיטתה, כדי לשון הרע נגדה. נ' הסתפקה בטענה כללית נגד כל הנתבעים יחד, וצירפה מספר צילומי מסך מדף הפייסבוק שלה, ללא הפירוט העובדתי הנדרש ביחס לכל נתבע ולכל אמירה נטענת. אפשר בהחלט שהיה מקום להורות על סילוק התובענה על הסף מחמת העדר פירוט של עילת התביעה. בהחלטתי מיום 17.8.2015 הצעתי לב"כ הנתבעים להעלות את טענותיו בעניין סילוק התביעה על הסף באמצעות הגשת בקשה נפרדת כדין, ולא כבדרך-אגב במסגרת תגובה שהגיש לבקשה אחרת בעניין אחר; אך בקשה לסילוק על הסף - לא הוגשה. אציין כי הוגשה בקשה בתחילת ההליך, עוד כשהתיק עמד ונדון בפני בית משפט השלום, אך הבקשה נזנחה, הלכה למעשה, ללא מעש, ולא נתבקשה בה החלטה.

הלכה למעשה, תוך כדי בירור ההליך, התבררו מהם הפרסומים המדויקים עליהם מלינה נ', ובכך בעצם נרפא הפגם המהותי שנפל בכתב התביעה המקורי. לנתבעים ניתנה הזדמנות מלאה להבין מהן טענות נ' כנגדם, ולהתגונן מפניהן, והם אמנם התגוננו מפני הטענות, הן באמצעות חקירתה הנגדית של נ', אשר במהלכה נשאלה על הפרסומים הספציפיים, והן בסיכומי הנתבעים בכתב, שם ביצעו ניתוח מלא ומפורט של האמירות ההדדיות, לרבות האמירות שעליהן מתבססת נ' בתביעתה; זאת בנוסף לסיכומיה בכתב של נ', גם שם פירטה את הפרסומים הפוגעים לשיטתה. עם זאת, יש מספר פרסומים שצורפו כנספחים בלבד, אך פרט לכך לא זכו לכל התייחסות מפורשת מטעם התובעת נ' בכתבי טענותיה.   דא עקא, אין זה תפקידו של ב"כ הנתבע, ובוודאי אין זה תפקידו של בית המשפט, לעיין עיון כללי במסמכים, ולהחליט בעצמו, עבור התובעת, מה מתוך שלל החומר עלול להיחשב פרסום לשון הרע כנגדה, ועל ידי מי. על התובעת, באמצעות ב"כ, מוטלת החובה לפרט כבר בכתב התביעה מהם הפרסומים המדוייקים אשר לשיטתה עולים כדי לשון הרע, על ידי מי בוצעו ויתר העובדות והנדרש על מנת לבסס עילת תביעה ולו לכאורה. כאמור לעיל, לגבי חלק מן הפרסומים הפגם נרפא בעקיפין בשלבים מאוחרים יותר, כגון בסיכומיה בכתב של נ', אך לגבי יתר הפרסומים כל מה שהונח בפני בית המשפט הוא צילומים של דפי פייסבוק ללא התייחסות או הסבר מצד התובעת מה מוכיחים הצילומים הללו; הוגשו מסמכים שעשויים לשמש כראיות, אך ללא הסבר מהו הנדון אותו הן נועדו להוכיח. לגבי פרסומים מן הסוג הזה, צילומים שהוגשו ללא פירוט טענות נלווה, לא נוסחה תביעה של ממש, ואין מנוס מדחיית התביעה ביחס לצילומים הללו. 

ומכאן לגוף העניין:

ראשית, אין מחלוקת לגבי העובדה שכל הפרסומים שיצויינו להלן פורסמו ברשת החברתית פייסבוק, סביב התאריך 10.4.2013, במסגרת תגובות ו"פוסטים" שנכתבו על גבי הדפים האישים של הצדדים בפייסבוק, באופן פומבי, ובאופן שהיה מיועד לקריאה על ידי יותר מאדם אחד זולת הנפגע, ולא במסגרת התכתבויות פרטיות בין הצדדים לבין עצמם בלבד. במובן זה מתקיים יסוד ה"פרסום" הדרוש, בין היתר, לשם קיום עוולת לשון הרע (ר' תמ"ש (ב"ש) 21757-10-11 פלוני נ' אלמוני (11.8.2013)). 

הפרסומים הפוגעים לפי טענות נ':