תביעה לשינוי לאום ודת אינה בסמכות בית המשפט לענייני משפחה

1.         ביום 12.3.06 הגיש התובע תביעתו לשינוי שם משפחה, שם פרטי, לאום ודת.

2.         על פי העובדות המפורטות בכתב התביעה, עלה התובע ארצה ביום 9.8.97 מחבר העמים כעולה חדש, וקיבל אזרחות ישראלית בזכות אשתו היהודיה, הגב' פולינה סוחמן, עפ"י חוק השבות, התש"י-1950.

3.         לטענת התובע מצא, לאחר עלייתו לישראל, תעודת טבילה שלו בתוך איקונין, לפיו הוטבל בשם הפרטי: היינריך גלינה, שם משפחה: דה בוא, ביום 2.5.1950 כשאזרחותו - צרפתית, ודתו קתולית.

            התובע עתר לבימ"ש זה לעניין שינוי שמו הפרטי, שם משפחתו, לאומו ודתו.

4.         עד היום, ולמרות בקשה להארכת מועד להגשת תגובתה ב- 30 יום של הפרקליטות, שהוגשה ביום 29.6.06, לא נתקבלה עמדת הפרקליטות בעניין.

5.        

א.         בסעיף 3(א) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") נקבע כי:

"ענייני משפחה על פי חוק זה יידונו בביהמ"ש לענייני משפחה" (ההדגשה שלי י.כ.).

ב.         בסעיף 1 לחוק (סעיף ההגדרות), הוגדר המושג "ענייני משפחה", ולענייננו רלוונטיים אך ורק הדברים שנאמרו בסעיף 1(1) לחוק, המגדיר ענייני משפחה כ "תובענה בענייני המעמד האישי כמשמעותם בדברי המלך במועצה על ארץ ישראל 1922-1947".

            הגדרה זו אינה כוללת ענייני לאום או דת, ולפיכך אין הם או שינויים נמצאים במסגרת סמכותו העניינית של בימ"ש זה.

6.        

א.         גם מהוראות חוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק המרשם"), שכותרתו: " רישום על פי יוזמת פקיד הרישום הראשי". לא תצמח לתובע ישועה.

ב.         בסעיף 19 ה (א) לחוק המרשם הוסמך פקיד הרישום הראשי להשלים או לתקן מיוזמתו פרטים במרשם האוכלוסין בנסיבות ובדרך שפורטו בסעיף.

            בסעיף 19 ה (ב) לחוק המרשם נאמר כדלהלן:

"לגבי הלאום, הדת או המצב האישי לא יעשה פקיד הרישום הראשי כאמור בסעיף קטן (א) אלא בהסכמת מי שהפרט מתייחס אליו, או על פי פסק דין הצהרתי של ביהמ"ש לענייני משפחה, שניתן לבקשתו של פקיד הרישום הראשי" (ההדגשה שלי י.כ.).

7.         אין חולק כי בפני בימ"ש זה אין מצויה כל בקשה של פקיד הרישום הראשי לשינוי פרט הלאום במרשם האוכלוסין לגבי המבקש.

8.         סעיף 19 ה (ב) לחוק המרשם מעורר בעיתיות לא קטנה, הן ב"החדרה" העקיפה של עניני לאום ודת לתחום סמכותו של ביהמ"ש לענייני משפחה והן ביצירת אסימטריה בולטת וקשה להסבר בין הנגישות שהוקנתה לפקיד הרישום הראשי לפנות אל ביהמ"ש לענייני משפחה בסוגיה זו,  בעוד ודרכו של האזרח לערכאה זו באותו עניין עצמו נחסמת מכוח לשונו המפורשת של החוק ומכוח קביעתו הפסקנית והחד משמעית כי הפעלת סמכות ביהמ"ש לענייני משפחה בענייני לאום ודת תעשה רק על פי פנית פקיד הרישום.

9.         הלכה היא כי על בית המשפט מוטלת החובה לבדוק את סמכותו העניינית בתובענה שלפניו, ולא להמתין ליוזמת הצדדים.

"בית המשפט הוא שחייב בבדיקת העובדות המקנות לו את הסמכות, אפילו לא חלקו עליה בעלי הדין."