תביעה להסרת קיר מגג הבית

הצדדים הינם בעלי דירות בבית ברחוב הורקניה 3 ירושלים הבנוי על חלקה 82 בגוש 30171 (להלן: "הבית").

הבית נרשם כבית משותף בפנקס הבתים המשותפים ועל ניהולו חל התקנון המצוי.

בבית 4 דירות ב- 2 קומות. דירת התובע ממוקמת מעל דירת הנתבע.

התובע טוען כי הנתבע סגר את הגישה לביוב הראשי המשותף של הבית והוא מסרב להחזיר המצב לקדמותו. לטענת התובע, לפיר הביוב היתה גישה דרך מחסן בקומת הקרקע שהיה בחזקתו. לאחר שקיבל הנתבע את החזקה במחסן, בהתאם להסכם בין הצדדים, הוא חסם את הגישה לביוב והרחיב את חדר האמבטיה כך שהפיר נעשה צפוף.

הנתבע טוען כי המחסן מצוי במצבו כפי שהיה החל משנת 1985. התובע הוא זה שהחזיק במחסן מאז 1998 (על פי החלטת בית משפט) ומאז 2006 נמסר המחסן לנתבע, במצבו כפי שהוא כיום. בהקשר זה טוען הנתבע כי התובע ביקש להפוך את המחסן ליחידת מגורים ואף החל בביצוע עבודות בהתאם לרבות פריצת חלון וחפירה ביסודות. העבודות נעצרו בהחלטה שיפוטית ביוזמתו של הנתבע. לטענת הנתבע המעבר לבור הביוב הינו דרך ביתו של השכן אשר סגר את המעבר שהיה קיים ופתח במקומו דלת מעבר דרך דירתו.

ביחד עם כתב ההגנה הגיש הנתבע תביעה שכנגד במסגרתה תבע תשלום פיצוי בגין ההטרדה בתובענה שהוגשה. כן טען כי על הנתבע שכנגד להסיר את קיר האבן שבנה על גג הבית, המונע הגעת שמש לקולטים. לטענת התובע שכנגד ההסכמה שבין הצדדים היתה לבניית גדר אבן מסביב הגג ולא באמצעו.

הנתבע שכנגד הגיש כתב הגנה שכנגד וטען כי התובענה שכנגד קנטרנית ולא באה אלא כתגובה לתביעה שהוגשה. מכל מקום, על פי ההסכם שבין הצדדים היה על התובע שכנגד להעתיק את דוד השמש שלו מגג הבית למיקום אחר. הנתבע שכנגד מכחיש כי התכוון להשמיש את המחסן למגורים. אומנם, נפתח חלון. אולם, מטרתו היתה ליצור חוצץ בין המחסן לבין מעבר לבור הביוב. הנתבע שכנגד שב וטוען כי היתה במחסן דלת עץ למעבר לבור הביוב והתובע שכנגד הוא זה אשר סגר אותה.

ביום 27.09.11 התקיים דיון מקדמי בתובענה, בסיומו נקבעה פרוצדורה להגשת ראיות הצדדים.

התובע/נתבע שכנגד הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו.

הנתבע/תובע שכנגד הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו וכן חוות דעת הנדסית. המהנדס אילן אליהו לא התייצב לחקירה על חוות דעתו ומשכך ויתר הנתבע/תובע שכנגד על העדתו.

העדים נחקרו על תצהיריהם ביום 10.01.12 ולאחר מכן סיכמו הצדדים בכתב את טענותיהם.

לנתבע שכנגד ניתנה הזכות לסיכומי תגובה בתביעה שכנגד. אולם, הוא לא הגיש סיכומים כנ"ל ומשחלף המועד להגשתם ניגשתי למתן פסק דין זה.

דיון

התביעה העיקרית

הנטל להוכחת התביעה מוטל על שכמו של התובע בבחינת הכלל הידוע בהליך האזרחי לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה". נטל השכנוע הנדרש במשפט האזרחי הוא על פי מאזן ההסתברויות, קרי, הגרסה ה"מסתברת יותר" (י. קדמי על הראיות הפן האזרחי - קובץ הרצאות (תש"ן) בעמ' 333).

במקרה דנן, לאחר שקילת מכלול הראיות שבפני, הרי שהתובע לא עמד במאזן הנדרש זה להוכחת תביעתו.

אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע מחזיק במחסן נשוא התובענה בהתאם להסכם מיום 27.08.06 (נספח לתצהירי שני הצדדים) (להלן: "ההסכם"). התובע אינו מתכחש להסכם והוא אף מסתמך עליו במסגרת ראיותיו.

בהסכם נקבע כי המחסן מועבר "לרשות צד א' (הנתבע דנן, א.ס.) ולשימושו". אין בהסכם כל התייחסות לגישה למערכת הביוב. גם התובע מודע לכך - "ההסכם בשנת 2006 היה שאני מוותר על הזכויות למטה ובמחסן למעט גישה לגז וגישה לשעון מים, ואם יש לי צורך להשתמש למטה. לא כתבנו במפורש מנול אבל זאת הייתה הכוונה. ואני קיבלתי את הכל למעלה, הוא הוריד את הדוד" (עמוד 4 שורות 6-8).

דא עקא, לא עלה בידי התובע להוכיח כי במסגרת ההסכם שימר לעצמו את זכות הגישה למנהול דרך המחסן דווקא.