תביעה לביטול הסכם בטענה כי נעשה תחת לחץ

לפנינו ערעור על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי בבאר שבע שדחה את בקשת המערער לבטל את הסכם הגירושין שנכרת בינו ובין המשיבה, אשתו באותה שעה.

למעשה אין מדובר בערעור בזכות כי אם בבקשת רשות ערעור, שכן המועד להגשת ערעור בזכות – חלף זה מכבר. נוסיף ונציין כי המערער כבר הגיש ערעור על פסק דין זה – ונעיר כי גם אותו ערעור הוגש לאחר המועד הקבוע בתקנות ונכונותו של בית הדין לשומעו הייתה לפנים משורת הדין – אלא שערעורו נמחק נוכח אי־הפקדתו את הערובה להוצאות משפט שקבע בית הדין כתנאי לשמיעת הערעור.

למעשה די באמור עד כה כדי לדחות את בקשת המערער ושלא ליתן לו רשות ערעור נוספת.

טיעוני המערער וסיכויי הערעור

למעלה מן הצורך אוסיף כי עיון בכתב הערעור ובפסק הדין המעורער מלמד כי גם לו החלטנו ליתן את רשות הערעור – סיכוייו של הערעור להתקבל היו קלושים ביותר. נבאר ונפרט קמעא:

טענותיו העובדתיות של המערער – חלקן תמוהות, חלקן אינן ממין העניין וכולן – טענות שאף אם תתקבלנה רחוקה הדרך מקבלתן עד לסתירת פסק דינו המנומק היטב של בית הדין.

כך למשל מבקש המערער כי ביה"ד יורה על בדיקתו בפוליגרף להוכחת טענותיו, ואף על בדיקתה של המשיבה, ומצרף בדיקת פוליגרף פרטי שערך. המערער מלין על בית הדין האזורי שלא שעה לבקשה דומה שלו ומצרף פסיקה של אותו בית דין במקרה אחר שבה ייחס בית הדין משקל לבדיקה או לסירוב להיבדק.

אולם המערער לא שם לב לעובדה הפשוטה שצוינה באותו פסק דין והיא הסכמה קודמת של הצדדים לבדיקה.

בנוסף לכך – גם אם יתקבלו טענותיו העובדתיות שאותן הוא מבקש להוכיח בבדיקה זו, אין בהן כדי להצדיק את ביטול ההסכם:

המערער מלין כי אישורו של ההסכם נעשה לאחר דיון שחלקו התקיים בדן יחיד, אולם אף אם יתקבלו דבריו כהווייתם – אישור הסכם אינו מצריך הרכב מלא של בית הדין וודאי שאין הוא נפגם בשל קיום דיון קודם לו או חלקו בדן יחיד, שהרי אף אם היה קיומו של הדיון האמור בדן יחיד – ולא אמרנו שכך היה – ההסכם ואישורו (שכשלעצמו היה בהרכב מלא של בית הדין אף שאין הדבר נצרך), בניגוד לפסק דין, הם תוצאה של רצון הצדדים ולא של הדיון עצמו.

המערער טוען כי הסכים להסכם תחת לחץ שהפעילה עליו המשיבה, אולם הלחץ העיקרי המדובר הוא סירובה להתגרש שלא בהסכם זה – סירוב שכל עוד לא נפסק כי היא חייבת להתגרש הרי הוא לגיטימי, ובייחוד אמורים הדברים בהינתן שסעיף ההסכם המדובר הוא תשלום (חלקי!) של הכתובה – תשלום שאכן אמור להיות כרוך בגירושין.

עוד הוא טוען לאיומים נוספים של המשיבה עליו, אולם מדובר באיום בביצוע פעולות חוקיות – גם אם אינן לרוחו של המערער – כגון דיווח על אודותיו לרשויות המס, ולבד מעובדה זו – הן המערער הוא שביקש להתגרש ו"בתמורה" לכך הסכים לשלם, כאמור, חלק מן הכתובה. היינו: גם לשיטתו מדובר באיום שהביא אותו להסכים למה שהיה חייב להסכים לו גם לולי האיום – לשלם את הכתובה, שחזקתו שהוא מחויב בה. גם אם יש לו טענות לפטור עצמו מן הכתובה – לא היה רשאי לגרש את אשתו, כרצונו, ללא שייפסק כי חייבת היא לקבל גט, ולא היה נפטר מן הכתובה ללא שייפסק כך. תשלום כתובה – מלאה או חלקית – או אף תשלום פיצוי גירושין הוא תנאי לגיטימי להסכמת האישה להתגרש, והמערער שחפץ בגירושין היה חייב להסכים לו גם ללא כל איום נוסף. נמצא אפוא שהאיום הנוסף, גם אם היה, היה איום בעשיית מעשה חוקי כשלעצמו ובנוסף לכך היה חסר משמעות בהקשר הרלוונטי שכן נוכח מבוקשו של המערער, להתגרש, הוצרך להסכים לדרישת המשיבה גם לולי איום זה.

נוסיף ונציין כי המערער גם ניהל משא ומתן עם המשיבה ואכן לא היה נכון להתגרש, למרות רצונו בגירושין, בכל מחיר. לו החליט כי המחיר שבהסכם 'גבוה מדי' יכול היה לחזור בו מרצונו להתגרש ואגב כך לסלק מעצמו גם את האיום האחר, שכן רצונה של המשיבה היה שלא להתגרש באותה עת.

תחילתו של המשא ומתן הייתה לפי המתואר ביוזמת המערער עצמו – מה ששולל את האפשרות לייחס אותה לאיומים כלשהם. הפער בין עמדות הצדדים בשלהי משא ומתן זה – פער קטן יחסית היה, וההסכם שנכרת לבסוף היה למעשה פשרה בין העמדות. גם תוצאה כזו קשה מאוד לייחס לאיומים וללחץ.

העובדה שרצונו של המערער היה בגירושין ואילו המשיבה סירבה להם מקשה לקבל גם במישור העובדתי את הטענה כי המשיבה נזקקה לאיומים שמעבר ל'איום' בסירוב לגירושין כדי להגיע להסכם הגירושין. הדעת נותנת כי אף אם נקבל את הגרסה כי היו איומים כאלה ו'ניסיונות סחיטה' כפי שמתואר בשאלה שעליה נבדק המערער בפוליגרף ביוזמתו, מטרתם – ואגב ייאמר כי בדיקת הפוליגרף אינה מלמד כי הושגה, שכן המערער לא נשאל אלא אם היו 'ניסיונות' – הייתה אחרת. גם לשיטתו של המערער ואליבא דבדיקת הפוליגרף שהציג אין כל אינדיקציה כי הסכום שנקבע בהסכם היה פִריים של אותם 'ניסיונות סחיטה'.

תמוהות ביותר גם טענותיו של המערער כי סמוך לסידור הגט רצה לחזור בו מן ההסכם ומן הגט ואחד הדיינים שכנעו שלא לעשות כן אלא לתבוע את המגיע לו לאחר מכן:

המערער כאמור הוא שחפץ בגט ו'נלחם' על כך. גם אם נניח שנכונים דבריו כי רצה לחזור בו ושוכנע וכו' – ושוב נדגיש כי לא אמרנו כי נכונים הם – ברי כי לא הופעל עליו לחץ להתגרש, שהרי לא המשיבה או בית הדין חפצו בגירושין אלא הוא, וברי אפוא כי לכל היותר שוכנע כי טובתו היא – נוכח רצונו בגט – שלא לחזור בו מן ההסכם, וכי ככל שיש לו תביעות יוכל לתבוע אותן גם אחר כך. זאת אפשר לומר גם עתה, וכך סברה אותה עת גם באת כוחו של המערער, שהיה מיוצג: טובתו של בעל החפץ בגירושין והנכון לשלם חלק מסכום הכתובה להוסיף – וכבר אמרנו כי התוספת המדוברת הייתה פעוטה יחסית – על הסכום שהסכים, כשעדיין מדובר בפחות מהסכום שלו התרצתה האישה ובהרבה פחות מסכום הכתובה עצמה, ולא להביא לדחיית הגירושין שבהם הוא חפץ לזמן רב, אולי בלתי מוגבל, כשהתוצאה עשויה להיות לאו דווקא 'רווח' של הסכום הנוסף האמור אלא גם לאידך גיסא – חיוב בכתובה במלואה. גם האפשרות לתבוע לאחר הגירושין אכן קיימת, ומובן שאין בכך הבטחה כלשהי לתוצאת התביעה.

התופעה של צדדים ה'מקבלים רגליים קרות' ברגע האחרון ומעלים תהיות באשר להסכם שבו חפצו בעצמם ושלדעת בית הדין ולדעת בא כוחם אכן הסכם טוב הוא בעבורם – תופעה מוכרת היא ואינה ייחודית למערער דנן. שכנועו של בית הדין את הצד הרלוונטי להמשיך במתווה שבו חפץ הוא בעצמו, בהיותו מתווה הוגן ובהיות סיום הסכסוך בהסכמה – טובת שני הצדדים כאחד, אינו שכנוע פסול ורחוק הוא מלהיחשב לחץ בלתי הוגן או כפייה, וודאי שהסכמתו של אותו צד לבסוף לנהוג כך אינה מלמדת על היותה פרי של לחץ כזה.