תביעה בקשר לזכויות במקרקעין, בין יורשים לדודם

1.         התובעים הינם יורשיו של אביהם, ד.מ.ש. ז"ל (להלן: "המנוח") אשר הלך לבית עולמו ביום 11.9.02. הנתבע 1 הינו אחיו של המנוח, ודודם של התובעים. הנתבעת 2 הינה אשתו של הנתבע 1.  

2.         במחצית הראשונה של שנות ה - 70 רכשו המנוח והנתבע במשותף חנות בקומת קרקע ברחוב ..., הידועה כגוש ... חלקה ... (להלן: "החנות"). החנות נרשמה בלשכת רישום המקרקעין על שם המנוח והנתבע בחלקים שווים.

3.         ביום 26.10.1992 חתמו המנוח והנתבע על תצהירי מתנה, המורים על העברת מחצית חלקו בחנות של הנתבע למנוח, ללא תמורה. העברה זו דווחה למס שבח, על ידי עורך הדין אשר טיפל בעניין באותה תקופה, עו"ד חביב צור ז"ל.

4.         מאז רכישתה ועד היום מפעילים הנתבעים בחנות מסעדה.

5.         לאחר מותו של המנוח הגישו התובעים שתי תביעות כנגד הנתבעים: האחת, תביעה לרישום מחצית החנות ע"ש התובעים (בהתאם לתצהירי המתנה) ותשלום דמי שכירות מוסכמים או ראויים עבור 7 השנים שלפני הגשת התביעה (תמ"ש 16210/05); והשנייה, תביעה לפינוי נכס (תמ"ש 16211/05).

6.         הראיות 

            התובעים צירפו לתביעתם תצהירי מתנה חתומים על ידי המנוח והנתבע מיום 26.10.1992 וכן עותק הצהרה למס שבח על העברת הזכויות בחנות ואישור מס שבח.

כמו כן הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם התובעת 1, אשר נחקרה על תצהירה, וכן תצהיר עדות ראשית מטעם אם התובעים, עליו נחקרה, אליו צורף תמליל של שיחה מוקלטת של אם התובעים עם הנתבע. כן צורפה קלטת של שיחה זו.

עוד צרפו התובעים חוות דעת שמאי מטעמם, אשר חיווה דעתו בדבר דמי השכירות הראויים לנכס, והעמיד את שווי השכירות החודשית בה ע"ס 1,000 דולר ארה"ב לחודש. השמאי נחקר על חוות דעתו.

            הנתבעים שניהם הגישו תצהירי עדות ראשית. הנתבע מס' 1 נחקר על תצהירו.

7.         טענות התובעים

*           הנתבעת 2 מנהלת את המסעדה ביחד עם הנתבע 1, כמפעילה משותפת שלה, ועליה לפנות את החנות, ולשאת ביחד עם הנתבע 1 בדמי השכירות של החנות.

*           אמירות הנתבע בשיחה המתומללת אשר ערכה עימו אם התובעים שוללות מכל וכל את טענות הנתבע כי אין עוד התחייבות להעביר את הבעלות ולשם דמי שכירות. הנתבע אמנם עשה ניסיונות רבים לדחות את מועד קיום ההתחייבות מסיבות שונות, אך הודה במפורש כי הוא יעביר בעלות בחנות.

*           לפני הגשת התביעה נעשה ניסיון להגיע להסדר עם הנתבע. הנתבע לא הכחיש התחייבותו להעביר לבעלות הנתבעים את מחצית החנות, אלא דרש כי התובעים יאפשרו לו להישאר בחנות בדמי שכירות נמוכים. לחילופין הנתבע דרש כי התובעים ישיבו לו את השקעתו בשיפוץ החנות. התובעים דוחים טענה זו. הנתבע שיפץ את החנות משיקוליו שלו, וכבר נהנה מפירות השקעתו. בכל מקרה, ההשקעה בחנות היא על אחריותו של הנתבע.   

*           הנתבע פעל בחוסר תום לב כשהוא נמנע מלשלם לתובעים את דמי השכירות, אף בגין מחצית החנות שהיתה שייכת למנוח מלכתחילה. התנערותו של הנתבע מהתחייבות ברורה לשלם דמי שכירות מעידה על מגמת התנהגותו לנשל את התובעים מרכושם.

*           הנתבע העיד כי שילם למנוח מחצית דמי השכירות עד סמוך לפטירתו. הנתבע לא תמך טיעון זה בראייה כלשהי. הדבר לא נרשם, למשל, בדוחות שהגיש הנתבע למס הכנסה ולא דווח כהוצאה עסקית. 

            המנוח סיפר לתובעים כי הנתבע אינו משלם לו דמי שכירות, וכך העידה התובעת. המנוח דיבר על דמי שכירות בסך 750 דולר לחודש, המשקפים את דמי השכירות לחנות כולה ולא למחציתה.  

*           הנתבע אישר כי הוא חתם על תצהיר המתנה, אשר תוכנו מדבר בעד עצמו. העובדה כי אפשרות ביטול המתנה לא צוינה בתצהיר המתנה מלמדת כי ההסכמה לכאורה לביטולה אינה אמיתית.

*           הנתבע העיד כי הסיבה למתנה היתה סכסוך עם אשתו, לרבות פנייה לערכאות בין השנים 1989 ל - 1994. אם הסיבה למתנה היתה הברחת רכוש מידי אשתו, אין זה ברור כיצד בוטלה המתנה עוד בסוף שנת 1992, חודשים ספורים לאחר שניתנה, בעוד הנתבע בהליכים משפטיים עם אשתו.