תבין נ' מ.י. פרקליטות מחוז ת"א-מיסוי וכלכלה

החלטה

בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר.

המבקש הורשע לאחר שמיעת הראיות בשתי עבירות של מתן שוחד לפי סעיף 291 לחוק העונשין, התשל"ז, 1977.

המבקש נדון בין השאר, לשנתיים מאסר בפועל.

עניינו של מבקש זה הוא חלק מכתב האישום אשר הוגש כנגד מר דוד אפל בתיק פלילי 8116/03 (בית משפט השלום בתל-אביב-יפו).

הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין מתייחסת לרכיב המאסר בלבד.

בדיון אשר התנהל בפני טען בא כח המבקש כי מדובר בעבירות אשר בוצעו בשנת 1998, בחלוף 5 שנים הוגש כתב האישום אשר תוקן מספר פעמים ובסופו של יום הסתיים ההליך בהכרעת דין ובגזר דין במחצית שנת 2010.

עוד מוסיף בא כח המבקש בטיעונים בכתב ובעל-פה, כי ההשגות אינן על ממצאי המהימנות אלא ובעיקר על המסקנות המשתמעות מהעובדות אשר נקבעו על ידי בית המשפט.

בא כח המדינה מתנגדת לבקשה. היא מפנה לכך כי ההרשעה נתנה בהרכב של שלושה שופטים, פה אחד. היא סבורה כי סיכויי הערעור אינם טובים ועל כן ומטעם זה כמו גם עברו הפלילי של המבקש בעניינים דומים, יש לדחות את הבקשה. יש לציין כי המדינה הגישה ערעור לעניין קולת העונש.

כל צד תמך טיעוניו בפסיקה מתאימה.

דיון:

השיקולים הצריכים לעניין מפורטים בע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פד"י נד (2), 241: חומרתן של העבירות ונסיבות ביצוען, אורך תקופת המאסר, טיב הערעור וסיכויי הצלחתו, עברו הפלילי של הנאשם והתנהגותו במהלך המשפט ונסיבות אישיות של הנאשם.

באשר לטיב הערעור וסיכוייו, יש לומר כי משהודיע ב"כ המבקש כי אין מדובר בהשגות על מהימנות, אלא במחלוקת באשר למסקנות העובדתיות והמשפטיות המתקבלות מממצאי בית המשפט, אני סבור כי יש להותיר מלאכה זו למותב שידון בערעור לגופו. יש לזכור כי מדובר בהכרעת דין ארוכה, רווית פרטים וראיות.

בבש"פ 3018/01 אלי בן אמו נ' מדינת ישראל, ת-ק על 2001 (2), 786 קבע כבוד השופט א.א. לוי כדלקמן:

"עם זאת וחרף האמור, לא סברתי שיש מקום לעמוד בדרכו של העורר למצות את הליך הערעור בעודו מהלך חופשי, הואיל ומאז נחשפה הפרשה חלפו שנים לא מעטות, ואין בידי המשיבה ראיות לכך שהעורר חזר לעסוק בפלילים".

לכך יש להוסיף את הנסיבות המיוחדות של המקרה אשר בפני. המשיבה מזמינה אותי לאמוד את סיכוייו של המבקש לזכות בערעור, בשעה שמדובר בחומר רב היקף המחייב דיון פרונטלי לגופו של עניין. בשים לב למורכבות התיק, יש קושי מובנה בחיווי דעה בהתייחס לסיכויי הערעור. מאז ההלכה בפרשת שוורץ, אין עוד דרישה להצגת סיכויים בולטים לזכות בערעור או להצביע על עיוות בולט בפסק הדין. יש לזכור ולהדגיש כי הערעור מושתת על בחינת הגיונם של דברים ולא על ממצאי מהימנות.

מוטב להותיר מלאכה זו להרכב אשר ידון בכך.

ההליכים במקרה זה נמשכים שנים רבות, ואינני רואה כל נזק בהמתנה נוספת של חודשים מספר. אין בנמצא זה סיבות מיוחדות המצדיקות ומחייבות ריצוי העונש לאלתר.

ראה לעניין זה דברי כבוד השופט בך בב"ש 4311/86 (ע"פ 4330/96) אלמקייס נ' מדינת ישראל, פד"י נ (3) עמ' 636.

יודגש כי גם למשיבה פסיקה ענפה בה היא נתלית. אינני מאריך בנקודה זו משום שאני סבור כי בנסיבות העניין והתועלת מול הנזק בהיענות לבקשה, אם לאו, הכף נוטה בבירור לטובת עיכוב ביצוע גזר הדין.