תא"ק 9177-95 עירית ירושלים נ' סימונה

1.לפניי בקשת רשות להתגונן בפני תובענה לחובות ארנונה ומים שהוגשה נגד המבקש ביום 20.6.95. עניינה של התובענה בשפניי נסוב סביב חוב ארנונה ומים הנובע מהחזקתו של המבקש בנכס הידוע כגוש 30024 חלקה 10/003 המצוי ברחוב טשרניחובסקי 8 בירושלים (להלן- "הנכס") בו התגורר המבקש במשך כשמונה חודשים בטרם עזיבתו את הארץ לצמיתות בחודש נובמבר 1993. קרן החוב עמדה בזמנים הרלוונטיים על סך 4,164.84 ₪. כמו כן, לטענת המבקש, עסקינן בחוב לשנת 2005 בעוד הוא החזיק בנכס במהלך שנת 2003.

2.לטענת המבקש, כתב התביעה לא נמסר לו מעולם. המסמך היחיד שנמסר היה הזמנה לדיון שנמסרה לאימו של הנתבע שלא כדין אשר מיד הודיעה לב"כ המשיבה, כי אינה כתובת להמצאת כתבי בי דין וכי למבקש קיימת כתובת מגורים בדרום אפריקה.

3.ביום 9.10.97 ניתן פסק דין נגד המבקש במעמד צד אחד. עד לשנת 2014, במשך 21 שנה, המשיבה לא נקטה בפעולות כלשהן נגד המבקש ורק לאחר פניית רשות האכיפה למשיבה בכוונה לסגירת התיק מחוסר מעש, התעוררה זו האחרונה והטילה צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המבקש.

4.ביום 9.2.15 הגיעו הצדדים להסכמות במסגרת הליך זה כדלקמן: פסק הדין יבוטל ללא צו להוצאות תוך שהמבקש שומר על טענותיו לרבות טענת ההתיישנות ויהא זכאי להגיש בקשת רשות להתגונן או לחילופין התצהיר שצורף לבקשה לביטול ישמש כבקשה למתן רשות להתגונן.

5.טענות המבקש בבקשת הרשות להתגונן שהוגשה על ידו הינן כדלקמן: א. התיישנות עילת התביעה. ב. עילת התביעה אינה מבוססת די הצורך. כתב התביעה נתמך בתדפיס פנימי של התובעת ללא תצהיר עורכו ואינו מפרט מהי התקופה בגינה קם החוב ויתכן שהחוב שולם כבר על ידי בעל הנכס כאשר נוכח חלוף התקופה הארוכה ממתן פסק הדין, תיק בית המשפט בוער. ג. התביעה טרדנית וקנטרנית. ד. למבקש אין יכולת להתגונן נוכח חלוף השנים וביעור התיק. ה. שיהוי וחוסר מעש. המשיבה אומנם פתחה תיק הוצאה לפועל ואולם, משך כעשרים שנה לא נקטה בהליכים נגד המבקש. ו. שימוש בהליכים משפטיים שלא בתום לב. ז. בקשה למחיקת כותרת כאשר לשיטת המבקש לא עסקינן במקרה פשוט שלא ניתן להגדירו כתביעת ארנונה כמשמעותה בתקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. ח. גובה החוב. ט. מחיקת הריביות שהגדילו את קרן החוב באופן משמעותי במהלך השנים בהן תיק ההוצאה לפועל היה פתוח וללא מעש.

6. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, המבקש מודה הלכה למעשה, כי שכר את הנכס נשוא חיובי הארנונה והחזיק בו לטענתו, לכל הפחות, לתקופה בת 6 חודשים שלאחריה עזב את הארץ מבלי שוב. המבקש אף מודה, כי לא שילם עבור תקופה זו את חוב הארנונה. דא עקא, כי המבקש אינו מספק ראיות והסברים מדוע זה הפסיק את תקופת השכירות לאחר כשישה חודשים ומדוע לא שילם את חוב הארנונה לאותה תקופה. טענותיו של המבקש, כי היה על המשיבה לפעול לאיתורו ברחבי העולם כאשר מתברר למפרע, כי בכל אותה עת התגורר הוא בדרום אפריקה וציפייתו, כי המשיבה תפעל נגדו בחו"ל - אינה ראויה. המבקש הותיר חוב ארנונה בלתי מסולק ומשכך, יש להשית עליו את מלוא האחריות לשאת בו.

7.עסקינן בחוב ארנונה שהושת על המבקש כדין מכוח סעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות. המבקש לא הודיע בכתב למשיבה על עזיבתו את הנכס. על פי הנתונים המצויים בידי המשיבה הנתבע שכר את הנכס בשכירות חופשית ביום 5.3.93. הסכם השכירות בדרך כלל הינו לפרק זמן של כשנה תמימה והינו נופל על תקופת חיובי הארנונה שעל פי מסמך הגיול שצורף על ידי המשיבה מיוחסת לחיובים מיום 13.7.1993 ועד ליום 14.3.1994. המשיבה טוענת, כי נוכח הגשת התביעה בשנת 2005 ומתן פסק דין בשנת 97 ופתיחת תיק הוצאה לפועל יש לדחות טענת ההתיישנות. שכן, המועד לעצירת תקופת ההתיישנות הוא לא המועד בו הומצא כתב התביעה לידי המבקש, אלא, המועד בו הוגשה התביעה (ראה: ע"א 169/65, רשות הפיתוח נגד ירקוני, פ"ד יט(2) 595.

8.לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים נחה דעתי, כי יש ליתן למבקש רשות להתגונן בכל הנוגע לשיעור דמי הארנונה בלבד כאשר דין יתר טענותיו של המבקש להידחות כבר בשלב זה. יובהר, כי הצדדים הגיעו להסכמות דיוניות ביניהם שקיבלו תוקף של החלטה, לפיהן, בין היתר, הבקשה תוכרע על יסוד הכתב לאחר הגשת סיכומים מטעמם. עם זאת, סבורני, כי קיים טעם לפגם בכך שהמבקש לא התייצב לישיבה ולא נחקר על תצהירו.

9.אשר לשיעור דמי הארנונה, הרי שקיימת אי בהירות בין טופס הגיול שצורף לכתב התביעה המקורי לבין טופס הגיול שהוגש לתיק ביום 13.9.16. משכך, יש לזקוף חוסר הבהירות הנ"ל לטובת המבקש. עם זאת, לא מצאתי לקבל יתר הטענות מהטעמים כי לא מצאתי שקיימים למבקשים סיכויי הגנה כלשהם בטענות אלה.