תא"ק 9141-09-14 מימון נ' פלאפון תקשורת בע"מ

לאחר שעיינתי בבקשה לסילוק על הסף ולחלופין – למחיקת כותרת או לרשות להתגונן, ולאחר שעיינתי בכתב התביעה על צרופותיו, החלטתי לפעול על פי סמכותי לפי תקנה 205 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, וליתן רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד, ועל יסוד כתב התביעה.

בפתח הדברים אציין, כי בניגוד לעמדתו של המשיב, אין ספק שפסק הדין שניתן במסגרת תא"מ 21551-05-13 בבית משפט השלום בחדרה (להלן: "ההליך הקודם") מהווה מעשה בית-דין מובהק, המקים השתק ביחס לטענות שנדונו במסגרתו (וראו לעניין זה רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין, להלן: "עניין וינשטיין"). כפי שמציינת כב' השופטת (כתוארה אז) מ' נאור בהלכת וינשטיין:

"פסק דין שניתן בהעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו. לאמיתו של דבר, כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להתגונן או להתייצב לדיונים. בשיטה המאפשרת לנהוג כך, פסקי דין שניתנו בהעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים. לא יהיה צורך בהגשת בקשה לביטול פסקי דין כאלה ולא תהיה משמעות למועדים להגשת בקשת הביטול. נתבעים יוכלו, גם בחלוף שנים (כפי שארע בענייננו), להפוך לתובעים ולטעון טענות נגד החיוב, לרבות טענות מרכזיות ביותר, כמו הטענה שהעלתה וינשטיין בענייננו כי החשבון הוא חשבון של חברה ביסוד ואינו חשבונה שלה. כך ייפגע הן האינטרס של בעל הדין שזכה בדינו להגנה מפני הטרדות חוזרות ונשנות מצידו של בעל הדין שכנגד והן האינטרס הציבורי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של המשאבים השיפוטיים המוגבלים."

דברים אלה – כמו במיוחד לענייננו נכתבו. נזכיר, כי בעניין וינשטיין, ניתן פסק הדין לאחר שהנתבעת לא התייצבה לחקירה על התצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן מטעמה. בענייננו אנו, התובע דכאן התייצב לחקירה, קיבל רשות להתגונן, אולם החליט, משיקוליו שלו, לוותר על ניהול ההליך, ועתר למתן פסק דין.

פסק הדין עצמו אמנם ניתן לבקשת התובע דכאן, אולם אינני סבור כי בעל דין רשאי לבקש ליתן פסק דין נגדו, תוך שמירה על כל טענותיו: כאשר בעל דין מבקש לשמור על טענותיו – יתכבד וינהל הליך, ויביא את טענותיו לבירור עובדתי. פסק דין – גם אם ניתן בהסכמת הנתבע – פירושו קבלת טענות התביעה ודחיית טענות ההגנה, כעולה מפסק הדין בעניין וינשטיין.

תוצאה אחרת תביא למצב, שבעל דין יוכל לברור לו את המותב לפי טעמו, כמו גם יוכל לשפר עמדות במידת הצורך. זאת אין להתיר במדיניות שיפוטית ראויה. המקרה שלפנינו מוכיח זאת: המבקש ניהל הליך בבית משפט השלום בחדרה, אולם כאשר בא לכלל מסקנה כי סיכוייו שם אינם טובים, ביקש להעביר את הזירה למקום אחר.

התנהלות כזו, של Forum Shopping מובהק, היא התנהלות שראוי שבית המשפט יעצור כבר בשלב מוקדם ככל האפשר, שכן היא חותרת תחת יסודות היעילות הדיונית, מביאה לעומס בלתי נסבל על המערכת, הנדרשת לדון בתיקים רבים בשל כל סכסוך, ופוגעת בצד שכנגד.

מכאן שהן על פי ההלכה הפסוקה בעניין וינשטיין והן על פי מדיניות שיפוטית ראויה, קם השתק פלוגתא ביחס לסוגיות שהוכרעו בפסק הדין הקודם.

בכתב ההגנה שהוגש בהליך הקודם, טען התובע דכאן כי לא חתם על ההסכמים מכוחם חויב, וכי מספר תעודת הזהות המופיע עליהם – לא שלו הוא. משניתן פסק דין על פי כתב התביעה – רואים את טענתו זו של התובע דכאן כאילו נדחתה. יוער עוד, כי יש קושי להלום את ההסתמכות של התובע דכאן על אותם מסמכים עצמם שלגביהם טען טענת זיוף כבסיס להגשת תביעה בסדר דין מקוצר, ויוער כי ניתן למצוא ניצנים ראשונים בפסיקה המתייחסים לעניין זה ככזה היכול להקים גם השתק שיפוטי, אם כי ההלכה השלטת מחייבת, עדיין, קיומה של הצלחה בהליך הקודם.

מכל מקום, משנדחתה טענת המבקש כי לא חתם על ההסכמים, קם השתק פלוגתא לעניין זה, גם אם ניתן פסק הדין לבקשתו (כל עוד לא ניתן פסק הדין במסגרת הסדר פשרה, כמובן). על כן, התובע לא יישמע לפניי בטענה כי אינו חתום על ההסכמים.

נותרה טענתו של התובע, כי החיובים שהשיתה עליו הנתבעת היו חיובי יתר. טענה זו נטענה באופן סתמי, אף שהתובע בעצמו מודה כי היה לקוח של הנתבעת, והחזיק קו טלפון בהפעלתה. על כן, מצופה היה מהתובע שיבחין בין חיובים שבהם חויב כדין ובין חיובים שבהם חויב שלא כדין. משלא עשה כן, נמצאנו למדים כי תביעתו אינה ל"סכום קצוב", כי אם לסכום הטעון הוכחה מפורטת, תוך הפרדה והבחנה בין רכיבים שונים של חיובים.