תא"ק 66938-01-17 מוזיאון הדפוס בע"מ נ' אוחנה ואח'

עניינה של התביעה דנן בטענה לחוב כספי בגין דמי שכירות שחייבים הנתבעים לתובעת החל מיום 6.3.16 ועד למועד הגשת התביעה. בגין חוב דמי שכירות לתקופה קודמת הוגשו על-ידי התובעת תביעות קודמות – תביעה כספית ותביעה לסילוק יד, בהם ניתנו פס"ד בהיעדר הגנה. פסקי הדין לא קויימו והם הוגשו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל.

התובעת הגישה שתי תביעות חדשות (נפרדות) – תביעה כספית ותביעה לסילוק יד, וזאת בעילה של אי-תשלום דמי השכירות לתקופה שלאחר מתן פסקי-הדין בתביעות הראשונות.

שתי התביעות שלעיל הוגשו בסדר דין מקוצר. בשתיהן הוגשה בקשת רשות להתגונן ע"י הנתבעים. בתביעה לסילוק יד ניתנה החלטה ביום 15.9.17 בה התקבלה הבקשה למתן רשות להתגונן. הבקשה למתן רשות להתגונן בתביעה הכספית, היא התביעה שבפני, נקבעה לדיון ליום 29.10.17. הנתבעים הגישו בקשה לדחיית מועד הדיון, בנימוק שבינתיים ניתנה החלטה בתיק ההוצל"פ בדבר ביצוע פסק הפינוי (שהנתבעים הודיעו כי הם מתכוונים להשיג עליו) וכן נוכח הזיקה בין התביעה דנן לתביעת הסילוק החדשה בה ניתנה רשות להתגונן תוך שנקבע בה מועד ישיבת קדם משפט לחודש פברואר. הוריתי על הגשת תגובת התובעת, אשר הוגשה היום. התובעת מתנגדת לדחיה בטענה כי מדובר בהליך שונה ונפרד הן מהליכי ההוצל"פ והן מתביעת הפינוי החדשה התלויה ועומדת.

לאחר עיון בעמדות הצדדים אני קובעת כדלקמן.

בכל הנוגע להליכים בהוצל"פ, הרי שאין להם השלכה ישירה לענייננו, שכן מדובר בעילות נפרדות הנוגעות לחובות בגין תקופות שונות. מהטעם האמור אף אין ממש בבקשה לסילוק התביעה על הסף, כפי שפורטה במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן, שכן התביעה דנן מתייחסת כולה לתקופה שלאחר התביעה הקודמת וברי שאין באחרונה כי ליצור מעשה בית דין (במובן של השתק עילה) לגביה. אשר על כן הבקשה לדחיית התביעה על הסף נדחית.

בכל הנוגע לתביעת הפינוי החדשה, אותה ראתה התובעת להגיש בנפרד מהתביעה דנן ושדבר קיומה התברר לראשונה בבקשה לדחיית הדיון שהגישו הנתבעים, הרי שעל-פניו נראית זיקה ברורה ביניהם. זאת, בשים לב לעובדות המשותפות המשמשות לשתיהן ולכך שהבקשות לרשות להתגונן שהוגשו בשתיהן הינה זהות למעשה. כפי שצויין לעיל, הבקשה למתן רשות להתגונן בתביעת הסילוק התקבלה לאחרונה לאחר דיון במעמד הצדדים, וזאת בעיקר נוכח הטענה בבקשה ובתצהירים כנגד הסכם השכירות שנחתם בשעתו בין הצדדים ולכך שמדובר בהסכם פיקטיבי ששימש כסות לתכליות אחרות. אותן טענות מופיעות אף בבקשה הנוכחית. כידוע, ההלכה הפסוקה קובעת כי בשלב הבקשה למתן רשות להתגונן אין בית המשפט נדרש לקביעת ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות, וכי די "בקצה חוט" של הגנה אפשרית לצורך מתן אפשרות לנתבע להתגונן. בענייננו, הטענה שלעיל נכנסת בגדר זאת, כפי שקבע אף בית המשפט במסגרת ההליך המקביל (הליך הפינוי). אף ש אין בקביעה זו לחייב ישירות בענייננו, הרי שבשים לב לזהות הטענות וכן למאפייניהן לגופן, הכף נוטה למסקנה דומה גם במקרה דנן. בנסיבות מעין אלה, בהתחשב ברף הנדרש מהמבקש רשות להתגונן, וכאשר לנתבעים ניתנה אך לאחרונה רשות להתגונן בגין אותן טענות במסגרת הסכסוך שבין הצדדים, סבורני כי אין הכרח בקיום דיון במעמד הצדדים וכי יהיה זה נכון ויעיל ליתן את ההחלטה על יסוד הבקשה בלבד.

אשר על כן, מכוח סמכותי לפי תקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, הבקשה למתן רשות להתגונן מתקבלת בזאת. התצהיר בבקשה ישמש כתב הגנה.

אוסיף ואעיר, כי מעיון בתביעה עולה כי עילתה מיוסדת על הסכם השכירות שנכרת בשעתו בין הצדדים, ובהתאמה הסעד העיקרי הוא בגין דמי השכירות שלא שולמו החל ממרץ 2016. אלא שנזכיר כי בגין הפרת הסכם זה הגישה התובעת זה מכבר תביעת פינוי ראשונה, שהתקבלה. עולה מכך לכאורה שהסכם השכירות בוטל על-ידי התובעת ולפיכך עולה השאלה כיצד ניתן עוד להסתמך על הוראותיו בכל הנוגע לחיוב דמי השכירות במועד מאוחר יותר (להבדיל מדמי שימוש ראויים). הסדר החוב אשר נחתם לאחר מכן בין הצדדים במסגרת הליכי ההוצל"פ, איננו קובע דבר לגבי הסכם השכירות – החייאתו/הארכתו. בנסיבות אלה, מתעוררת על פניה שאלת התאמת התביעה בענייננו להליך של סדר דין מקוצר, המחייב עילת תביעה מכוח חוזה או התחייבות מפורשים שיש עליהם ראיה בכתב. אולם נוכח האמור לעיל לעניין מתן רשות להתגונן, אין צורך להכריע בעניין.