תא"ק 66504-12-14 פרידמן ואח' נ' זכאי

בקשה למחיקת כותרת התביעה "בסדר דין מקוצר", ולחלופין למתן רשות להתגונן.

1.ברקע הדברים, בקיצור נמרץ: התובעים-המשיבים הגישו תביעה בסדר דין מקוצר נגד הנתבע-המבקש, בהסתמכם בין היתר על כתב ערבות שחתמו למבקש כחייב כלפי אחר, בטענה מרכזית כי הם שנשאו לבסוף בחוב המבקש כלפי האחר, ועל כן עתרו לשפותם, בסך של 45,411 ש"ח.

2.המבקש גרס כי דין כותרת הבקשה להימחק, ולחלופין יש ליתן לו את הרשות להתגונן. המבקש, בעל דרכון הולנדי ואשר מקום מושבו בהולנד, תמך בקשתו בתצהיר רעייתו גב' דנה סקוברונק ("המצהירה"), שנחתם בהולנד ונושא אפוסטיל ואישור נוטריון הולנדי. המשיבים ויתרו על התייצבותה של המצהירה לדיון בישראל על כל העלויות הכרוכות בכך (וייאמר מיד: טוב עשו). הם גרסו רק כי תצהירה אינו עולה בקנה אחד עם דרישת סעיף 30 לפקודת הראיות, בכל הקשור לאישורו.

3.יצוין כי במקביל לתביעה זו, מתבררת תביעה נוספת, שסכומה כ-150 אלף ₪, שהגישו המבקש וזוגתו נגד המשיבים כאן, ואשר נסבה על עניינים דומים לענייננו כאן. באותה תביעה, עלה מן הדיון, התהפכו היוצרות: שם היה המבקש זה שהגיש עם זוגתו את התביעה בסדר דין מקוצר, והמשיבים עתרו למחיקת כותרת ולחלופין למתן רשות להתגונן. על הרקע האמור, הצעתי בדיון כי תינתן הרשות להתגונן בשני ההליכים באופן שיאפשר את קידומם המהיר (אפשר תוך איחודם) והסרת סיכונים משני הצדדים, הצעה שהמשיבים דחו, כפי זכותם המלאה כמובן. באין חקירה, סוכם כי הצדדים יסכמו טענותיהם בשאלות הכותרת והרשות להתגונן, וכך הם עשו.

4.דין הבקשה למחיקת כותרת להידחות אך דין הבקשה למתן רשות להתגונן להתקבל, דבר המוביל ממילא להמשך ההליך. על הפרק: בלא קשר לתוקף התצהיר, יש לבחון האם נספחי התביעה מגלמים התחייבות מפורשת או מכללא של המבקש כלפי המשיבים. אם כן (וזו מסקנתי) הרי שהתביעה כשירה להתברר בסדר דין מקוצר, ונותרת שאלת הרשות להתגונן, שם – בהיעדר חקירת המצהירה – נסמכים המשיבים על טענות של פגם בתצהיר, אי כשירות המצהירה להצהיר חלף המבקש, וטענות לגוף הדברים.

5.אשר למחיקת הכותרת, והדברים מצוינים בקיצור נמרץ בהיעדר נפקות: אכן, אין הסכם מפורש בין בעלי הדין הקובע כי על המבקש לשלם למשיבים. ברם די בכתב הערבות, שבגדרו המשיבים ערבו לחוב המבקש, ובדיעבד – כך לשיטתם – אף נשאו בו. מסמך זה ודאי מגלם התחייבות מכללא. הזיקה בין בעלי הדין ברורה. המשיבים ערבו למבקש. לטענתם (שאינה מחייבת הכרעה כאן) נשאו בתשלום החוב. הם זכאים כעקרון לחזור על החייב (סעיף 9 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967). מכאן התחייבותו האפשרית כלפיהם, גם אם מובן שלא כאן המקום להכריע האם בפועל יש לחייבו. העובדה שאין בידי המשיבים ראיה למלוא עילת התביעה, כי אם רשאית ראיה בלבד, ואף כזו שאינה מלמדת במישרין על ההפרה, היא כשלעצמה אינה מונעת את אפשרות הגשת התביעה בסדר דין מקוצר (ע"א 15/89 ורדים נ' החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ, פ"ד מה(5) 729 (1991)). דין נדבך זה בבקשה להידחות אפוא.

6.אשר לבקשת הרשות להתגונן: עסקינן בתצהיר המצהירה, להבדיל מן המבקש, אשר היא לא נחקרה עליו.

טענה ראשונה של המשיבים: כי לא נחתם בהתאם להוראת סעיף 30 לפקודת הראיות (כך עמדתם מיום 21.5.15, לקראת הדיון). ביאר המבקש בסיכומיו, בין היתר: הסעיף האמור אינו דרך יחידה להגשת תצהיר, והתצהיר דנן אומת בדיוק בדרך שהותוותה בתקנה 1(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. המשיבים, דומה, נסוגו בסיכומי התשובה מעיקר טענותיהם בעניין זה, והסתפקו בהעלאת טענה חדשה באשר לעיתוי החתימה והאימות. טענה זו לא בא זכרה במועד מוקדם יותר, ודי בכך לדחותה; למעלה מן הצורך התהיות של המשיבים נטולות עוצמה, וסדר החתימה ברור כל צרכו.

טענה שניה של המשיבים: כי המבקש לא יכול היה להמנע מלהצהיר ולהגיש את תצהיר זוגתו. אכן, דרך המלך היא שהנתבע יתמוך בקשתו למתן רשות להתגונן בתצהיר. ברם אין בכך כדי לשלול הגשת תצהיר בידי נציג, ככל שהדברים ידועים לו מידיעה אישית, ודאי אם ברמה שאינה פחותה משל הנתבע עצמו. אפשר שבעתיד לבוא יימצא כי התצהיר אינו מספיק. בשלב זה טענה המצהירה לידיעת הדברים מידיעה אישית; בסיכומי המבקש הובהר היטב כיצד ייתכן הדבר; המצהירה לא נחקרה, ולעת הזו די בכך כדי לאפשר למבקש את יומו בבית המשפט.

טענה שלישית, שניתן לחלץ מטיעוני המשיבים: כי לגוף הדברים אין עילה למתן רשות להתגונן. ברם במקרה דנן ודאי שיש מקום למתן רשות להתגונן, בהתאם לגישה הליברלית הנוהגת, ועל יסוד הנטען בתצהיר המצהירה. לפי הטענה, בתמצית, המשיבים בחרו לשלם לנושה שלא לצורך, משיקוליהם הם, ותוך שהם שולחים ידם בכספי המבקש וזוגתו שהופקדו בידיהם בנאמנות. האם טענה זו תאומץ לבסוף – לא נדע, אולם ודאי שאם תתקבל, היא יכול להקים הגנה אפשרית מפני התביעה, ודי בכך לעת הזו.