תא"ק 6496-07

בפני בקשה לביטול פסק-דין, שניתן בהעדר התגוננות; הבקשה הוגשה כ-6 שנים לאחר שניתן פסק-הדין – וכבר עתה אקדים ואקבע, כי דינה להימחק על הסף, מחמת האיחור בהגשתה. החלטה זו ניתנת בהתאם להסכמות שהושגו בדיון האחרון (8.7.2015), ומשלא הוגשה הודעת הצדדים על הגעתם להסכמה שתייתר מתן ההחלטה.

התביעה הוגשה ביום 10.12.2007, וכתב התביעה נמסר לכאורה למבקשת סמוך לאחר מכן (כיום כופרת המבקשת במסירה זו). פסק-דין בהעדר התגוננות ניתן ביום 22.5.2008; ועוד קודם לכן, בסוף דצמבר 2007, נרשם עיקול לטובת המשיב על זכויות המבקשת בדירת מגוריה.

תיק ההוצאה לפועל נפתח בסמוך לאחר מתן פסק-הדין, והאזהרה נמסרה לכאורה למבקשת ביום 8.8.2008 (המבקשת כופרת גם במסירה זו).

בחודש מאי 2009 הגישה המבקשת בקשה לתיק ההוצאה לפועל, שם ציינה כי בכוונתה לעתור לביטול פסק-הדין.

הבקשה לביטול פסק-דין הוגשה ביום 7.9.2014 – למעלה מ-6 שנים ו-3 חודשים לאחר מתן פסק-הדין, ולמעלה מ-6 שנים ו-3 חודשים לאחר שהודיעה המבקשת לראשונה כי בכוונתה להגישה.

המועד להגשת בקשה לביטול פסק-דין שכזה הוא 30 יום מיום שנודע למבקשת על נתינתו. מועד זה, לכל המאוחר, גם לשיטת המבקשת כי לא קיבלה את כתב התביעה או את האזהרה, החל בחודש מאי 2009 והסתיים בחודש יוני 2009.

המבקשת אמנם הגישה בקשה להארכת מועד, אולם הארכה של מועד זה טעונה טעם מיוחד; והגם שבפסיקת בתי המשפט חלה התרככות משמעותית בדרישות להתקיימות אותו "טעם מיוחד", הרי שבהינתן איחור של 5 שנים ומעלה, גם הגמישים שבבתי המשפט דורשים טעם אמיתי ומשמעותי.

לא מצאתי טעם כזה בבקשה להארכת המועד, למעט עצם היות המבקשת קשישה. בכך לבד – לא סגי.

למעלה מהדרוש, אוסיף כי גם הגנה של ממש בפני התביעה אין בפי המבקשת: המבקשת טוענת, כי תנאי לחתימתה על ערבותה לחובות חברה שבבעלות בעלה המנוח היה, כי דירתה לא תעמוד בסיכון, זאת לאור סירובה אותה עת לבקשת בעלה המנוח לשעבד גם את הדירה לטובת החובות. הדירה אכן לא שועבדה, והמבקשת חתמה כערבה לחובות אלה. אמנם, הדירה – ככל רכוש השייך למבקשת – הוא בגדר נכסים העומדים למימוש עת גובים מאדם את חובותיו, אולם אין היא משמשת בטוחה לחוב, ומכאן כי גם התנאי שהציבה המבקשת, לשיטתה, התקיים.

אמנם, המבקשת הגדירה את טענתה כך, שהתנתה אז את חתימתה על הערבות בכך שהדירה לא תעמוד בשום סיכון שהוא, אולם זו – בהעדר אסמכתא להחרגה מפורשת של הדירה מכל גבייה עתידית – טענה דחוקה שאינה עומדת במבחן המציאות העסקית וניסיון החיים.

מכאן – כי האיחור בהגשת הבקשה הוא ממשי ומתמשך, בלא טעם של ממש, וההגנה שבפי המבקשת קלושה וכמעט חסרת-סיכוי.