תא"ק 59517-03-16 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' קמא פרוליום בע"מ ואח'

1.לאחר קריאתם המדוקדקת של הבקשה ושל כתב-התביעה ולאחר שמיעתם של באי-כוחם של הצדדים בישיבת-היום, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום לִתן רשות להתגונן בפרשה זו. הטעם לכך הוא שבקשתם של הנתבעים, על תצהירו של נתבע 4 אשר תמך בה, לבדו, איננה מגלה הגנה ולוּ במידה הדחוקה הנדרשת בשלב דיוני זה.

2.התצהיר הוא לקוני, חסֵר ונעדר פירוט מתחייב, ביחס לכל אחת ואחת מן הטענות המועלות בו. ענין זה עושה את אלו לטענות שבעלמא וממילא מקשה על איתור-הגנתם של אלה מבין הנתבעים אשר לא הגישו תצהיר. הדעת נותנת כי אילו היה ממש באיזו מבין אותן טענות, לא היו המבקשים מסתפקים בהבאתן באורח קצר-מכל-קצר וחלקי-מכל-חלקי, וממילא היו מניחים לפניו של בית-המשפט ולוּ קצה-קצהו, בְּדל, של ביסוס למה שנטען בו. "טענות הגנה כבדות משקל", לשונו של מבקש 2 (פִּסקה 21 לתצהירו) אין הבקשה מגלה כל עיקר.

3.ענין לתובענה בחוב, שקם לנתבעת 1 בעקבות הלוואה אשר נטלה מן התובעת ובעקבות יתרת-חובה שבחשבונה ולא סולקה. היות, שיסוד לתובענה בהסכם של פתיחת-חשבון, בהסכם-הלוואה ובהסכם-אשראי בכתובים, שבם נקשרו התובעת ונתבעת 1 (נספחים 1, 3 ו-8 לכתב-התביעה), כמו גם בכתבי-ערבות אשר צורפו גם הם, כל שחר אין לטענה כי אין היא מן הסוג, שניתן להגיש בסדר הדין המקוצר שלפי תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

4.הטענה כי "בפירוש הובטח לנתבע 2 ולבעלי העניין האחרים בחברה [נתבעת 1] שערבותו נמחקה" (הפִּסקה התשיעית לתצהיר) נטענה באורח סתמי, ללא פירוט נוסף וממילא בלא שום אסמכתא שהיא. לא נטען מי הבטיח, מתי הבטיח, באילו נסיבות הוא עשה כן וכיצד זה "נמחקת" ערבות, שיש עליה מסמכים מפורשים, בלא עשייתו של מסמך דומה לשם-מחיקה.

לטעון כי "נייר הערבות אינו עומד בהסברים בעל פה שסיפק הבנק לערבים" (הפִּסקה העשירית) גם הוא ניסיון-סרק. מה פגם קונקרטי מצוי ב"נייר הערבות" הזה? מהם ההסברים שסופקו על-פה? באיזה מובן אין השניים עולים בקנה אחד? מה הוצג לנתבעים, שעשה את כתבי-הערבות בלתי-כשרים לפי חוק הערבות, תשכ"ז-1967? את כל אלה אין בכוונתי לנחש, על אף שדומני כי המבקשים סבורים כי עלי לעשות כן, אגב הרשאתה של התגוננות.

אותה מידה של כלליות, שדינה להיכשל מכל וכול, מצויה בטענה הבאה אשר בפי המבקשים, היינו כי "ההלוואה שניתנה על ידי מנהל הסניף הקודם [צ"ל: מנהלו הקודם של הסניף], ניתנה תחת הבטחות שהבנק לא ינהג בדיוק כפי שנהג בסופו של יום. כלומר, לא יבטל או ידרוש את ביטול ההלוואה" (פסקה 11). מה היה תוכנן המדויק של אותן הבטחות? מתי הן ניתנו? באיזה אופן? איזו אסמכתא יש לדבָר? כלום ניתנו ההבטחות הללו למצהיר, מבקש 4, עד כי הוא קנה לו כוח להצהיר על קיומן לפניו של בית-משפט, או שמא נודע למצהיר על אותן הבטחות עלומות מגוף שני? מה דרש הבנק? מה בוטל? כיצד הדבר מקים הגנה מפני תביעה של חוב? המחשבה כי שאלות אלו תיוותרנה ללא מענה כלשהו בבקשת-הרשות להתגונן אינה מתקבלת על דעתי. מי שלא סיפק מענה – חזקה עליו כי מענה שכזה איננו מצוי בידו. ממילא, לא יצוץ המענה ויגלה את עצמו פתע עם בירורה של התובענה ועם עשייתו של התצהיר הזה לכתב-ההגנה בה. לאמור, מראש נועדה התגוננות שכזו להיכשל.

ניתן להמשיך כך עוד ועוד, עד לסופו של התצהיר הזה. "דרישת המשיבה לא עמדה בקנה אחד עם התחייבויותיה והבטחותיה של המשיבה" (שם, שם) מקימה, כמו מאליה, תהייה: מה היו אותן התחייבויות והבטחות? תתור כמה שתתור אחר האמור בבקשת הרשות להתגונן, ממזרחי ועד טפחות, מפרוליום ועד יאסו, לא יעלה בידך למצוא מענה לשאלה זו.

טענה כי מנהלו החדש של סניף-התובעת "התייחס לחברה [נתבעת 1] באופן המעורר תמיהה" (פסקה 12 לתצהיר) – בעצמה מעוררת תמיהה. כתב-ההאשמה: "אני אישית רואה בו ובהתנהלות הבנק כאחד הגורמים העיקריים למצוקת האשראי אליה נקלעה החברה בס[ו]פו של דבר (שם, שם), הוא נוקב, אולי, ברמה האישית אך לא טורח להסביר, בשום מובן, מהי אותה התנהלות נפסדת, כנטען; כיצד זו הביאה למצוקת-אשראי ומה באותה מצוקה פוטר את הנתבעת מלפרוע את חובה לתובעת.

כך הוא בכל הנוגע לטענה, גם היא בעלמא כי "הבנק ניסה להרע את תנאי האשראי" (פִּסקה 13) – סתם הטוען ולא פירש. כך בטענה ל"סחיטה" – לא פחות – "של ריביות גבוהות יותר" (פסקה 14), כשנהיר ששיעור-הרבית, שהיה אכן גבוה מאד, הוסכם בין הצדדים ושכל צד שקל את שיקוליו קודם שנעשה צד לאותה הסכמה. "אטען", טען המצהיר בסתמיות שאיננה פחותה, "שהבנק הוא שהפר את הסכם האשראי עם החברה ולא ההיפך" (פסקה 15). זאת, מבלי להסביר, ולו בהסבר דל, מהי ההפרה הנטענת ומה משמיעה היא לגבי תקפותו של הסכם-האשראי הלז.

"יתרת החוב רחוקה מהמציאות", נכתב בפסקה 16 לתצהיר, בלי להסביר מהי המציאות ולכל הפחות מה מציאות, כנדמה וירטואלית, ראה לנגד עיניו המצהיר ואותה, מטעמיו, הוא החליט להותיר עלומה מפניו של בית-המשפט בבקשתו. נדמה כי ציטוטים נוספים מן התצהיר, כ"הריביות אינן הוגנות"; "החוב לבנק קטן מהסכום המבוקש"; "עקב התנהלות הבנק אין לתבוע את הערבים כלל"; ו"הבנק פעל בחוסר אמינות" (פסקאות 20-16) – הכל ללא פירוט, ללא ביאור ובסתמיות ניכרת – אינם אלא מתכון לייגועו של הקורא. הגנה לא תצמח מהם.